המרד הערבי בשנים 1936–1939 (נקרא בעברית "המרד הערבי הגדול" ואצל הערבים "המהפכה הפלסטינית הגדולה" היה התקוממות לאומנית של ערבים פלסטינים נגד המנדט הבריטי בארץ ישראל. מטרות המרד היו עצמאות פלסטינית ועצירת ההגירה היהודית לארץ ישראל והקמת "בית לאומי יהודית" (כאמור בהצהרת בלפור). מהזווית הערבית היה המרד הגדול תגובה לנישול הלא-צודק של הערבים בארץ על ידי היהודים בתמיכת הבריטים.
הרקע למרד הערבי הגדול
התסכול ההולך והגובר של הערבים תחת שלטונות המנדט הוביל בשנות העשרים והשלושים להתנגשויות אלימות (מאורעות תרפ"א/תרפ"ט) ולנסיונות התארגנות ומחאה ערביים כנגד המנדט הבריטי. הערבים ראו את התעצמות העלייה היהודית והתרחבות היישוב, איבדו קרקעות שנקנו על ידי יהודים וחשו כי הבריטים תומכים בשאיפות הלאומיות הציוניות על חשבונם. משלוח נשק יהודי שנחשף בנמל יפו ב-1935 עורר גל של פחד בקרב האוכלוסיה הפלסטינית שהיהודים אוגרים נשק שבכוונתם להשתמש בו נגדם. כתוצאה מכך התרחשה ההתקוממות של עז א-דין אל-קאסם שהחל להאבק בשלטונות הבריטים ונהרג בקרבות עימם (ראו גם הערבים בשנות השלושים).
התפרצות המרד הערבי הגדול
על רקע המתח הגואה בין יהודים וערבים, חתמו ב-1936 שלטונות המנדט חוזה עם קבלן יהודי על בניית שלושה בתי-ספר ביפו. הקבלן סירב להעסיק פועלים ערביים שבתגובה הטילו מצור את האתר ולא אפשרו לפועלים יהודים לעבור. ממשיכיו של עז א-דין אל קאסם הרגו יהודי ופצעו כמה אחרים ולילה לאחר מכן הרגה קבוצת יהודים שני ערבים בבתיהם בכפר מלבס (פתח תקווה). במהרה עברו ההתנגשויות לרחובות כאשר הבריטים באמצע בין הצדדים. למרות העוצר התסיסה הערבית לא נפסקה ונמשכה גם בשביתות המוניות במחאה על מדיניות המנדט.
הקמת ועדת פיל
הבריטים ניסו להרגיע את הרוחות והבטיחו לערבים להקים ועדה שתבדוק את טענותיהם. כך הוקמה ועדת פיל. ההנהגה הערבית, בראשות חאג' אמין אל-חוסייני, נהגה בקו מתון שקיווה כי הדברות עם הבריטים תוכל לתת מענה לדאגות הערביות. אולם המלצות ועדת פיל לחלק את הארץ לשתי יישויות לאומיות לא היו מקובלות גם על ההנהגה המתונה. לטענתם, כפי שהובעה גם ביחס להצהרת בלפור, היא שלבריטים לא הייתה זכות להעניק ארץ שאיננה שלהם למי שרק לאחרונה היגר עליה ועל חשבון תושביה הותיקים. הערבים מצידם הציעו את הקמתה של מדינה פלסטינית מודרנית בה ישמרו זכויות היהודים.
השלב השני של המרד הערבי
אחרי כישלון המחאות והועדות עבר המרד הערבי הגדול לשלב השני של התנגדות פעילה. קבוצות מאורגנות פעלו כנגד תשתיות של המנדט הבריטי במקביל לפגיעה במושבות היהודיות. תגובת הבריטים הייתה קשה ונעשו ניסיונות לדכא את המרד באלימות, גם כלפי מנהיגיו, ועל ידי תמיכה צבאית ביישוב היהודי. ההנהגה הערבית ירדה למחתרת או ברחה לחו"ל והמשיכה לנהל משם את המאבק.
המרד גבה מחיר כבד מאוד בחיי אדם ורכוש, בעיקר מהאוכלוסיה הערבית. בין 2,000 ל-5,000 ערבים נהרגו (תלוי במקורות) בהתנגשויות המרד הערבי הגדול בין 1936 ל-1939, מתוכם למעלה מ-100 שהוצאו להורג על ידי הבריטים. 15,000 ערבים נוספים נפצעו ולמעלה מ-10,000 נעצרו על ידי הכוחות הבריטים. בצד היהודי נמנו כ-500 הרוגים ואילו הבריטים קברו 262 מאנשיהם. יישובים ערביים רבים נפגעו ואף נהרסו כליל ותושבים רבים איבדו את בתיהם.
הספר הלבן
את הועדה הבאה ששלחו הבריטים, ועדת וודהד, החליטו הערבים להחרים מתוך חוסר אמון בבריטים. אולם ועדה זו המליצה ב-1938 לסגת מרעיון החלוקה ולהשאיר את השליטה הבריטית באזור (זאת עם מלחמת העולם השניה המתקרבת). במהלך הועידה נפוצה שמועה ביישוב היהודי כי בכוונת הבריטים להכריז על מדינה פלסטינית ובתגובה תקפו יהודים יישובים ערביים והרגו כארבעים איש.
ב-1939 פרסמה בריטניה את "הספר הלבן" שניסח מטרות עתידיות מעורפלות להקמת מדינה פלסטינית והגביל את העלייה היהודית לארץ ישראל ואת רכישת הקרקעות היהודית. הספר הלבן נתפס כניצחון של המרד הערבי הגדול, אך הערפול של ניסוחיו גרם לערבים לדחות אותו. גם הצד היהודי התנגד בחריפות לספר הלבן ופנו בשנות הארבעים לפעולות אלימות כנגד הבריטים והערבים גם יחד.
מלחמת העולם השנייה שמה סוף למרד הערבי הגדול ולאחריה כבר חזרה בה בריטניה מהספר הלבן. ההנהגה הציונית ניצלה את הזמן כדי לקדם את שאיפותיה בצורה דיפלומטית (למשל ועדת בילטמור) וכך הוכשרה הקרקע להצבעה על תוכנית החלוקה באו"ם.
חזרה אל: סיכומים בהיסטוריה
