פופוליזם הוא אחת המילים השחוקות ביותר בשיח הפוליטי של זמננו, ולעיתים נדמה שכל מי שאיננו מחבב את יריבו הפוליטי מדביק לו את התווית "פופוליסט". אך מעבר לשימוש הרטורי, פופוליזם הוא מושג עם משמעות פוליטית וסוציולוגית עמוקה, המבטאת דינמיקה החוזרת ונשנית בהיסטוריה הדמוקרטית.
הגדרת הפופוליזם: בין עם לאליטה
באופן בסיסי, פופוליזם הוא סגנון פוליטי או אידיאולוגיה המעמידה את "העם" מול "האליטות". הוא מצייר תמונה דיכוטומית שבה העם נתפס כטהור, מוסרי ואותנטי, ואילו האליטות מוצגות כמושחתות, מנוכרות או עוינות. ההגדרה המדויקת משתנה בהתאם להקשר הפוליטי, אך חוקרים כמו קס מיד (Cas Mudde) וקריסטובל רוברה קלסטר (Cristóbal Rovira Kaltwasser) רואים בפופוליזם "אידיאולוגיה דקה" – כלומר, אידיאולוגיה גמישה שאינה מחזיקה בתוכן פוליטי עצמאי, אלא נדבקת לתפיסות שונות כמו לאומנות, סוציאליזם או ליברליזם בהתאם לנסיבות.
פופוליזם יכול להיות ימני, כאשר הוא מתבטא בהתנגדות להגירה, גלובליזציה וזכויות מיעוטים, או שמאלי, כשהוא מופיע כהתנגדות לקפיטליזם ולמונופול של תאגידים ובעלי הון. אולם בשני המקרים, המוטיב המרכזי הוא הצגת הפוליטיקה כמאבק בין עם אותנטי לבין אליטה מדכאת.
ביקורת ופרשנויות: מבט אינטלקטואלי על הפופוליזם
מספר הוגים עכשוויים סיפקו ניתוחים עמוקים של הפופוליזם והשלכותיו על הדמוקרטיה. אחת הבולטות שבהם היא יאנ-ורנר מולר (Jan-Werner Müller), שמדגיש כי הבעיה בפופוליזם אינה רק ההתנגדות לאליטות, אלא היומרה הבלעדית לייצג את "הרצון האמיתי" של העם. מולר מראה כי פופוליסטים אינם רק מבקרים של השלטון הקיים, אלא נוטים לדחות כל אופוזיציה כלא לגיטימית – כלומר, אם הם מייצגים את העם, כל מי שחולק עליהם אינו באמת חלק ממנו.
שנטל מוף (Chantal Mouffe), לעומת זאת, רואה בפופוליזם תופעה פחות שלילית. היא טוענת כי הדמוקרטיות הליברליות המערביות נכנסו למצב של ניוון שבו אין מקום לעימותים פוליטיים אמיתיים, והפופוליזם – בייחוד מהשמאל – מהווה דרך להשיב את הקונפליקט הפוליטי החיוני לחיים הדמוקרטיים. מבחינתה, הדיכוטומיה של פופוליזם מול אנטי-פופוליזם היא מסוכנת כשלעצמה, משום שהיא מבטלת את הלגיטימיות של התנגדות למבני הכוח הקיימים.
מנגד, נדיה אורבינאטי (Nadia Urbinati) טוענת כי פופוליזם אינו רק צורת ביטוי פוליטית, אלא דרך למשול – צורת שלטון שבה המנהיג הפופוליסטי אינו רואה עצמו כפוף למוסדות ולמגבלות משפטיות, אלא כמבטא ישיר של רצון העם. כאן טמונה אחת הבעיות החמורות ביותר של פופוליזם: הוא מחליש את הדמוקרטיה המוסדית ומטשטש את קווי הגבול בין כוח אישי לבין משטרים ייצוגיים.
הבעיות בפופוליזם: סכנת ערעור הדמוקרטיה
אם כן, מהן הבעיות בפופוליזם? ראשית, כפי שמולר מסביר, פופוליסטים שוללים את הלגיטימציה של מתנגדיהם הפוליטיים. התוצאה היא פוליטיקה רוויית חשדנות, שבה כל ביקורת נתפסת כבגידה, ולא כמרכיב לגיטימי של משטר דמוקרטי.
שנית, כפי שאורבינאטי מראה, פופוליזם אינו מסתפק בביקורת על האליטות אלא שואף לערער את המוסדות הדמוקרטיים. המנהיג הפופוליסטי מנסה לעקוף פרלמנטים, מערכות משפט ותקשורת חופשית בטענה כי "רצון העם" חשוב יותר מהליכי שלטון מסודרים. בכך, הוא מחליש את הדמוקרטיה הייצוגית, והופך אותה למעין אוטוקרטיה במסווה של שלטון עממי.
שלישית, הפופוליזם מעודד פשטנות מסוכנת. הפופוליסטים נוטים להציע פתרונות קסם לבעיות מורכבות – בין אם מדובר בגירוש מהגרים, הדפסת כסף, או פירוק מוסדות פיננסיים. הפופוליזם חי ומתעצם מהבטחות גדולות ומרוחב יריעה רגשי, אך לרוב אינו יכול לממש את פתרונותיו בצורה אחראית.
סיכום: האתגר הדמוקרטי
אין ספק שפופוליזם נובע מבעיות אמיתיות: ניכור בין האליטות לאזרחים, חוסר אמון במוסדות, והפער בין עקרונות דמוקרטיים למציאות הפוליטית. אך כפי שמולר, אורבינאטי ואחרים מזהירים, הפופוליזם אינו פותר בעיות אלו – הוא רק מנצל אותן.
האתגר המרכזי של הדמוקרטיה בעידן הנוכחי הוא להתמודד עם אותן בעיות המביאות לעליית הפופוליזם, מבלי לאמץ את השיח המסוכן שלו. במקום לאמץ רטוריקה פופוליסטית או לבטלה כלא לגיטימית, עלינו לפתח כלים פוליטיים חדשים שיגשרו על הפער בין העם למוסדותיו, וישיבו את האמון בדמוקרטיה.
