בשנת 1916, בשיא מלחמת העולם הראשונה, נחתם הסכם חשאי בין בריטניה לצרפת, בתיאום עם רוסיה – הסכם סייקס־פיקו. לכאורה מדובר היה בסידור טכני: חלוקה של שטחי האימפריה העות'מאנית שעתידה להתמוטט. בפועל, זה היה רגע מכונן: קווים שנמשכו על מפה אירופית, בחדרי ישיבות בלונדון ופריז, שרטטו גבולות שימשיכו לעצב את המזרח התיכון עד ימינו.
מה נקבע בהסכם סייקס-פיקו
הסכם סייקס-פיקו חילק את המרחב לשני אזורי השפעה מרכזיים:
צרפת קיבלה שליטה בצפון: סוריה ולבנון, עם השפעה עד עומק מסופוטמיה.
בריטניה שלטה בדרום: עיראק, ירדן ופלסטינה, עם עין על נתיבי הסחר והגישה לתעלת סואץ.
ירושלים והסביבה הוגדרו כשטח בינלאומי – מעין "אזור ניטרלי" בשל חשיבותן הדתית.
הגבולות לא שיקפו לא זהויות אתניות, לא דתיות ולא שאיפות לאומיות מקומיות. הם נבעו משיקולים קולוניאליים גרידא: אינטרסים צבאיים, גישה לנפט ושליטה בנתיבי תעבורה.
בין הבטחות לא מציאות
מה שהפך את ההסכם ל"חידה" היה הסתירה הפנימית: באותה תקופה הבטיחה בריטניה לערבים (בהסכם עם חוסיין, שריף מכה) הקמת ממלכה ערבית עצמאית בתמורה למרד נגד הטורקים, ובמקביל ניהלה מגעים עם התנועה הציונית שהובילו להצהרת בלפור. הערבים והיהודים כאחד ראו בגבולות סייקס־פיקו בגידה בציפיותיהם.
עם תום המלחמה, הגבולות שסורטטו בהסכם – בתוספת התאמות מאוחרות – הפכו ליסודות המדינות המודרניות באזור: עיראק, סוריה, לבנון, ירדן ופלסטין המנדטורית. מאבקים על גבולות מלאכותיים, חוסר יציבות אתני וחברתי, ומאבקי זהות – כולם שורשיהם נטועים באותו רגע. עבור ההיסטוריה של ארץ ישראל, המשמעות הייתה כפולה: מצד אחד, פתיחת הדלת למנדט בריטי ולתהליך הציוני; מצד שני, בסיס לעימות מתמשך עם התנועה הלאומית הערבית.
