רקע
במלחמת העולם הראשונה לחמו כ- 24 מדינות, ניצבו זה מול זה שני מחנות:
מדינות המרכז –גרמניה, אוסטרו-הונגריה, האימפריה העות'מאנית ובולגריה.
מדינות ההסכמה –בריטניה, רוסיה וצרפת. פחות משנה לאחר פרוץ המלחמה הצטרפה איטליה ובסוף 1917 גם ארה"ב. במרץ 1918 פרשה רוסיה מהמלחמה (חוזה ברסט-ליטובסק). המלחמה הסתיימה ב- 11.11.1918.
כ- 83 מיליון חיילים גויסו. מהם נהרגו 8.5 מיליון ונפצעו 21.2 מיליון. נעדרים ושבויים כ- 7.7 מיליון בסה"כ נפגעו כ- 57.6% מכלל המגויסים.
מלחמת העולם הראשונה, היהודים והיישוב בארץ ישראל
בני העם היהודי מצאו את עצמם מפוזרים בין שני המחנות ואף לחמו זה בזה בפועל כאזרחים של מדינות אויבות (להבדיל ממלה"ע 2) ולכן חמורות היו הבעיות שהציבה מלחמת העולם הראשונה בפני התנועה הציונית ומוסדותיה:
נקיטת עמדה חד-צדדית עם אחד המחנות הלוחמים, עלולה הייתה להביא נזק קשה לחלקים נכבדים מן העם היהודי וליישוב הצעיר בא"י. בתנאים אלה נאלצה ההסתדרות הציונית, להתמודד עם הבעיה כיצד כהסתדרות שחבריה מפוזרים בארצות רבות, ולעתים אויבות, לשמור על אחדותה ואף להמשיך בפעולתה לטובת האינטרסים של העם היהודי, ולכן גם במשך מרבית שנות המלחמה, ההסתדרות הציונית נקטה בעמדה ניטראלית.
בין מנהיגי התנועה הציונית היו רבים שנטו להמשיך בקו פרו-גרמני, בעיקר נטו לקו זה יהודי רוסיה, שקיוו למפלת הצאר ומדיניותו האנטישמית. גם בארץ רבו המחייבים נאמנות לתורכיה והסתמכות על סיועה של גרמניה, כדי שזו תפעיל השפעה על בת בריתה התורכית ותמנע פורענות מן היישוב הצעיר.
מול הלכי רוח פרו-גרמניים אלה נשמעו קולותיהם של מנהיגים ציוניים שתבעו לבנות את סיכויי העתיד של התנועה הציונית על מעצמות ההסכמה, ובעיקר על אנגליה. אדריכל מערכת היחסים עם הבריטים היה חיים וייצמן, שניהל פעולה דיפלומטית ענפה בלונדון בשם התנועה הציונית. באותה מגמה של תמיכה בקו הפרו-בריטי, פעלו מאז 1915, יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי , שניסו להקים גדוד עברי אשר ישתלב לצד הבריטים, במאבק לשחרור א"י מעול תורכיה. בהקמת גדודים עבריים ראו יתרונות פוליטיים מהותיים ביותר. אבל כמעט עד תום המלחמה לא הוכרעה הכף בהסתדרות הציונית בין אוריינטציה פרו-גרמנית לבין אוריינטציה פרו-בריטית. רק לקראת סוף 1917 גבר הקו המדיני שהתוו וייצמן וחבריו, והתנועה הציונית נטתה להתקשרות סופית למדיניות הבריטית ולקבלת הצהרת בלפור.
הצהרת בלפור כוללת את הנושאים הבאים: תוכנה של הצהרת בלפור והקשיים בניסוחה , משמעותה של הצהרת בלפור, התגובות אליה, האינטרסים של בריטניה במתן הצהרת בלפור ויחסם של הערבים אליה.
בקרב היישוב היהודי בארץ התבטאה התמיכה בקו הפרו-בריטי בהתארגנות קבוצת מיעוט מקרב אנשי היישוב, שקראו לעצמם ניל"י (נצח ישראל לא ישקר). רבים בקרב היישוב היהודי בארץ הסתייגו מפעולות אלה בשל אופייה העצמאי של ניל"י, שלא פעלה על דעת ההנהגה של היישוב ובשל החרדה לגורל היישוב (ענישה קולקטיבית). בסתיו 1917 חשפו שלטונות תורכיה את של ניל"י, ורוב חבריה נתפס.
ראו גם: עמדת מנהיגי התנועה הציונית כלפי הצדדים הלוחמים בזמן מלחמת העולם הראשונה
מערכת היחסים המתדרדרת בין היישוב היהודי בארץ ישראל לבין השלטון העות'מאני
ראו סיכום ממוקד: מדיניות השלטון העות'מאני כלפי היישוב היהודי בארץ ישראל
בארץ-ישראל, שהייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית, מזה כ- 400 שנים, עד סוף המלחמה ב- 1918, עמד הישוב היהודי, שמנה כ- 85 אלף נפש (מתוך אוכלוסייה של כ- 700,000), בסכנת חיסול פיזית ומספר התושבים היהודים בארץ ירד ל- 56,000 בלבד.
ג'מאל פחה שהיה מושל סוריה וא"י, היה ממנהיגי "התורכים הצעירים", קנאי מופלג לרעיון הריכוזיות באימפריה העות'מאנית ולכן יצא כנגד שאיפות המיעוטים הלאומיים לישות מדינית משלהם. נודע לשמצה כאדם אכזר, עריץ וערמומי. הוא הנהיג בארץ-ישראל משטר דיכוי, הטיל גזרות, אסר, גרש והרג גם אנשים חפים מפשע. ג'מאל פחה, ראה בציונות את אויבתה של תורכיה, הוא טען שאינו נגד היהודים אלא נגד הציונים. לדעתו צריך היה לחסל את היישוב העברי בא"י, בדומה לגורלם של הארמנים. למעשה השלטון התורכי ובראשו ג'מאל פחה, ראה בבני הישוב היהודי, אויבים במלחמה ולא נתן בו אמון, בין אם זה בשל הקשרים בין ציונים לבריטניה ובין אם זה מהעובדה שהם חששו מגיס חמישי וממרגלים יהודים ובעיקר מאלה יוצאי רוסיה, שהרי במסגרת המלחמה תורכיה לחמה גם ברוסיה. הישוב היהודי בארץ ישראל שמר ברובו על נאמנות לשלטון העות'מאני ולמרות עמדתו זו, התנכל השלטון העות'מאני בישוב היהודי. את המדיניות הקשה של התורכים כלפי הישוב היהודי בא"י, ניהל ג'מאל פחה, ביד ברזל וללא רחמים ופעולותיו באו בעיקר לידי ביטויי בתחום הפוליטי והמשפטי ובתחום הכלכלי.
בתחום הפוליטי והמשפטי
כחלק ממדיניות הדיכוי וחוסר האימון, ג'מאל פחה, דיכא בקשיחות כל סימן של חוסר נאמנות או גילוי לאומיות, דבר שבא לידי ביטוי בגזירות רבות ביניהן:
חל איסור שימוש בסמלים לאומיים/ציוניים: איסור הנפת הדגל הציוני ושימוש בבולי הקק"ל (טענו כי הם מתחרים בדואר הטורקי); איסור הצבת שלטים וכתובות בעברית, איסור על משלוח מכתבים סגורים ולכתיבתם בעברית ו/או אידיש (חשש מריגול); צנזורה על עיתונות עברית; איסור קיומו של "השומר" ופירוק המושבות מנשקן (גם פגיעה ביטחונית). כמו כן נאסרה מכירת קרקעות ליהודים.
ביטול הקפיטולציות – הקפיטולציות היו זכויות מיוחדות והטבות מהן נהנו נתינים זרים אירופאים באימפריה העות'מאנית, כמו: הנחות במכס, ניהול סניפי דואר עצמאיים, קיום דיונים משפטיים עצמאיים אצל הקונסול (השגריר). לפני המלחמה הקונסולים הזרים פרשו את חסותם על יוצאי מדינותיהם כולל יהודים, ולכן יהודים רבים נהנו מאותן הקלות/הטבות. עם פרוץ המלחמה, האימפריה העות'מאנית ביטלה את הקפיטולציות, שכרסמו בכוחה והם השתחררו מהחסות הזרה. ביטול הקפיטולציות גרר בעקבותיו את ביטול ההטבות וזכויות היתר של הנתינים הזרים, ברובם יהודים, כ- 45,000, ובכך איבדו את משענתם המדינית בקונסולים הזרים והפכו משוללי הגנה מפני השלטון התורכי.
התעת'מנות וחובת גיוס – עם ביטול הקפיטולציות אולצו אנשי היישוב, שהיו עד אז במעמד של נתינים זרים, לקבל אזרחות עות'מאנית (להתעת'מן) או לעזוב את הארץ. ההתעת'מנות הייתה כרוכה בתשלום מס גבוה במיוחד וחובת גיוס לצבא הטורקי, ואכן מ- 1916 נאלצו המתיישבים היהודים להתגייס. רוב היהודים בני 28 עד 45 נקראו להצטרף לצבא התורכי. עקב גיוס אנשים צעירים, משפחות רבות נשארו ללא פרנסה ונזקקו למוסדות סעד. חלק קטן מהיהודים הצליח לפדות עצמו באמצעות תשלום "השוחד" (="בקשיש") וכך להשתחרר. בתחילת המלחמה התגייסו יהודים לצבא הטורקי מתוך נאמנות לטורקיה ששלטה בארץ ישראל. אך, במהלך המלחמה החליטו הטורקים למנוע מהיהודים לשרת ביחידות לוחמות, והם הקימו גדודי עבודה, אליהם גויסו יהודים בכפייה. יהודים אלו הועסקו בעבודות שונות כגון : סלילת כבישים בתנאים קשים מאוד. רבים מאלה שגויסו בכפייה מתו במהלך שירותם בגדודי העבודה.
גירושים מארץ ישראל – אלו שסירבו להתעת'מן ו/או לא עזבו מרצונם, גורשו למצרים. כ – 20 אלף יהודים מא"י גורשו למצרים ושוכנו במחנות פליטים ליד אלכסנדריה. (במהלך השהות במצרים יזמו טרומפלדור וז'בוטינסקי את הקמת הגדוד העברי הראשון, גדוד נהגי הפרדות).
סגירת מוסדות ישוב ורדיפת ראשי היישוב – גירושם של רבים ממנהיגי הישוב, מפלגות הפועלים והתנועה הציונית גורשו לתורכיה ו/או נערכו להם משפטי ראווה, ביניהם היו דוד בן גוריון, יצחק בן צבי, ארתור רופין ישראל ומניה שוחט ועוד. כמו כן, אזרחים שנחשבו ל"מסוכנים" כמו מורים, עו"ד ואקדמאים, או כאלה שנחשדו בפעילות ציונית גורשו ללא יכולת להתעת'מן.
פקודת הגרוש הגדול (מרץ 1917) – ב- 1917 כשהבריטים הגיעו לדרום הארץ, התורכים שחששו משיתוף פעולה של היישוב עם הבריטים, פרסמו פקודת גרוש של כ- 5,000 יהודי יפו-תל -אביב, ללא הבדל נתינות. הם הוגלו למרכז הארץ ולגליל, עם התקדמות הצבא הבריטי בכיבוש א"י צפונה, וסבלו מתנאים קשים של דיור ורעב (בתחילה כללה פקודת הגירוש של ג'מאל פחה, גם את אנשי המושבות, אך היא מותנה בעקבות לחצי דעת הקהל).
בתחום הכלכלי
סגירת שערי הארץ בפני אוניות אזרחיות – במהלך המלחמה התורכים סגרו את הנמלים בפני אוניות זרות, דבר שהקשה על אנשי הישוב, גם בתחום הכלכלי: הניתוק מכספי "החלוקה" (=תרומות וכספי תמיכה שהגיעו מחו"ל), שנתרמו בעיקר למוסדות כמו: בתי ספר, ישיבות, מוסדות צדקה ורפואה. אנשי "היישוב הישן", שחיו ב– 4 ערי הקודש, נותרו ללא אמצעי קיום ורעבו ללחם (58 אלף מתוך 85 אלף בני הישוב, השתייכו ל"ישוב הישן"); הפסקת כספי "החלוקה", כמו גם הפסקת תרומות של פילנתרופים יהודיים או בני משפחות בחו"ל, פגעה בכלל היישוב, גם באנשי "הישוב החדש", משום שבכך מחזור הכספים בארץ פחת עד לידי שיתוק הפעילות הכלכלית.
פגיעה במקורות פרנסה חשובים: אם היו אלה פועלים חקלאיים שמצאו עצמם מובטלים, בשל הפסקת היצוא והיבוא, כמו כשהופסקו יצוא פרות הדר (בעיקר תפוזים), יין, שקדים ועוד. גם מוצרים חיוניים לא הגיע לארץ בעקבות הפסקת היבוא.
מיסוי, החרמת מכונות, בהמות ויבול לצורך המלחמה – התושבים חויבו בתשלום מס מלחמה, שהיה לנטל כבד על היהודים. הצבא התורכי גייס ציוד לצרכי המלחמה כגון: סוסים, בהמות משא ועגלות משא, תבואה, מצרכי מזון, כסף, כלי עבודה ומכונות חקלאיות. כתוצאה מכך העבודה החקלאית בישוב שותקה כמעט לגמרי ומספר המובטלים גדל. התשתית החקלאית נפגעה וציוד שנאסף בעמל רב נעלם.
בנקאות ועליית מחירים – חל איסור על שימוש בהמחאות של בנק אפ"ק (הבנק האנגלו – פלשתיני הציוני ביפו). לכן, נוצר מחסור במטבעות זהב ושטרות. ההמון הסתער על הבנקים כדי למשוך פיקדונות. הבהלה גרמה להסתערות על החנויות והחלו לאגור מצרכים. עובדה אשר גרמה לעליית מחירים (תגובת שרשרת) ונוצר מחסור במצרכי יסוד, דבר שגרם לספסרות ב"שוק השחור" (כל המרבה במחיר). בנוסף, בנקים בארץ נסגרו מאחר שלא הוזרמו כספים לארץ, ולא ניתנה ליהודים אפשרות לאשראי
היישוב נקלע במהלך המלחמה למצוקה קשה, רבים סבלו ואף מתו מחרפת רעב. גם מוסדות חינוך ובריאות ניזוקו ונאלצו להפסיק את פעילותם בהיעדר תקציבים. רק מעטים יכלו להרשות לעצמם לרכוש מוצרים כמו: חיטה, אורז וסוכר. לקראת סוף המלחמה היישוב בארץ היה מדולדל מבחינה מספרית, משולל אמצעים כלכליים למחייתו ונתון בחוסר ביטחון ביחס לעתידו.