הקונגרס הציוני השישי, שנערך באוגוסט 1903, היה נקודת מפנה בתנועה הציונית. בנימין זאב הרצל הציג לראשונה בפני הוועד הפועל הגדול את הצעת הבריטים להקצות ליהודים שטח במזרח אפריקה (כיום חלק מקניה) להתיישבות אוטונומית. הצעה זו, שנודעה כ"תוכנית אוגנדה", הציתה ויכוח עז על מהותה של הציונות ודרכי מימושה.
הרקע להצעה: בין דיפלומטיה לצורך דחוף
הרצל קיבל את ההצעה הבריטית מתוך הכרה במצוקתם של יהודי מזרח אירופה, שהתעצמה לאחר פוגרום קישינב. הוא האמין כי הכרה בריטית בהתיישבות יהודית תחזק את הלגיטימציה הציונית בזירה הבינלאומית ואף תסלול את הדרך להשגת שליטה בארץ ישראל בעתיד. לדבריו, "הצ'רטר לארץ-ישראל רשום על המסמך הבריטי הרשמי בדיו בלתי נראית לעין". כלומר, קבלת הצעת אוגנדה הייתה, בעיניו, מהלך פוליטי-אסטרטגי שיחזק את מעמד התנועה הציונית מול המעצמות.
הוויכוח בקונגרס השישי: בין תמיכה להתנגדות
נאום הפתיחה של הרצל ב-23 באוגוסט עורר סערה. הוא הציג את תוכנית אוגנדה כ"אתר ארעי להתיישבות על בסיס לאומי" והדגיש כי מטרת הציונות נותרה חזרת העם היהודי לארץ ישראל. תומכיו, בהם מקס נורדאו ורבים מהציונים במערב אירופה, ראו בה הצעה פרקטית לשעת חירום. נורדאו אף כינה את ההתיישבות באפריקה "מקלט לילה" עבור יהודים נרדפים.
מנגד, ההתנגדות החריפה הגיעה מציוני רוסיה, שהחלו להתארגן תחת השם "ציוני ציון". בראשם עמדו חיים ויצמן ומנחם אוסישקין, שראו בתוכנית סטייה מסוכנת מהמטרה הציונית ההיסטורית. במהלך הקונגרס נערכו פגישות סוערות של צירי רוסיה, וחלק מהמתנגדים אף הכריזו על שביתת רעב כאות מחאה. (להרחבה על עמדות התומכים והמתנגדים ראו: תוכנית אוגנדה – בעד ונגד).
ההכרעה והשבר הפנימי
ביומו האחרון של הקונגרס נערכה ההצבעה הגורלית. ההצעה להקים ועדת חקר למזרח אפריקה התקבלה ברוב דחוק – 295 צירים תמכו, 178 התנגדו, ו-99 נמנעו. עם זאת, הפרשנות לתוצאות ההצבעה נותרה שנויה במחלוקת. רבים טענו כי חלק מהתומכים והנמנעים עשו זאת רק מתוך כבוד להרצל, ולא מתוך תמיכה אמיתית.
החלטת הקונגרס לא סתמה את הגולל על הפולמוס. רבים מהמתנגדים עזבו בזעם את האולם, והרצל ניסה לפייסם, אך לשווא. חילופי דברים חריפים נערכו בין הרצל לאוסישקין, כאשר הראשון הדגיש את הצורך בריבונות מדינית ולא רק ברכישת קרקעות.
השפעת הפולמוס על הציונות
פולמוס אוגנדה העמיק את הקרע בתנועה הציונית. דחיית התוכנית בקונגרס הציוני השביעי ב-1905 חיזקה את הבלעדיות של ארץ ישראל כיעד הציוני, אך גם המחישה את המתח בין גישה פרגמטית לאידיאליסטית.
מותו של הרצל בשנת 1904 הותיר את הציונות ללא מנהיגותו הכריזמטית, והוויכוח סביב תוכנית אוגנדה המשיך לרחף מעל התנועה. בסופו של דבר, הפרשה חיזקה את מחויבות הציונים להתיישבות בארץ ישראל, אך גם הדגישה את המורכבות שבניהול מאבק לאומי במציאות משתנה.
