סיכום: תוכנית החלוקה (החלטה 181, 1947)

תוכנית החלוקה (החלטה 181) – כ"ט בנובמבר

תוכנית החלוקה (החלטה 181 של האומות המאוחדות) היא תוכנית שהציעה ועדה שמונתה על ידי האו"ם (אונסקו"פ) לבחינת פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני בארץ ישראל (בזמנו פלשתינה). הועדה לקראת הסיום המתקרב של המנדט הבריטי. ב29 בנובמבר (כ"ט בנובמבר) 1947 ההחלטה התקבלה בעצרת הכללית של האו"ם ברוב קולות.  החלטת החלוקה לא יצאה בסופו של דבר לפועל כלשונה, אך היא הייתה אחד השלבים המכריעים והחשובים בדרך להכרזה על מדינת ישראל.

ההחלטה על תוכנית החלוקה למעשה מקבל את המלצות ועדת פיל משנת 1937 על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות בעלות משטר דמוקרטי.

תוכן החלטת החלוקה

תוכן החלטת החלוקה כלל החלטה על הקמת שתי מדינות לאום – האחת יהודית והשנייה פלסטינית, על פי גבולות שקבעה ועדת האו"ם. על פי האו"ם שתי המדינות יהיו דמוקרטיות, יקיימו בחירות וינסחו חוקה. החלטה 181 כמו כן קובעת כי ירושלים לא תכלל בשטחה של אף אחד מהמדינות והיא תהיה אזור בין לאומי תחת שליטת האו"ם. לבסוף, החלטת החלוקה קבעה כי למדינת יהיה משק כלכלי משותף שינוהל על ידי מועצה משותפת.

כמו כן כלל תוכן החלטת החלוקה שלבים לביצוע של התוכנית. במסגרת ההחלטה תתבצע נסיגה הדרגתית של המנדט הבריטי בזמן שמנהיגי שני הצדדים מקבלים לאט לאט את המושכות לידיהם. כידוע, תכנון זה לא יצא אל הפועל והמציאות בסופו של דבר הובילה אל מלחמת העצמאות.

תגובות הצדדים המעורבים להחלטת החלוקה

הגורמים השונים שהיו מעורבים במצב בארץ ישראל הגיבו לכ"ט בנובמבר בצורות שונות:

שלטונות המנדט הבריטי הודיע כי בכוונתם לסיים את שליטתם בארץ ישראל בכל מקרה, גם אם ההחלטה לא תצא אל הפועל. מדיניות זו תואמת את מגמת הדה-קולוניזציה של בריטניה ומדינת אירופה בכלל באותה תקופה.

ההנהגה הפלסטינית בישראל ומדינות ערב השכנות ראו בהכרזה עוול בשל היותם הרוב גם מבחינת אנשים וגם מבחינת שטח. הם הודיעו אינם מקבלים את החלטה 181 ושללו את הלגיטימיות של האו"ם להעניק שטחים שאינם שלו למי שרק לאחרונה התיישבו עליהם. הערבים גם הודיעו כי יהיו מוכנים להלחם צבאית על מנת למנוע את ביצוע תוכנית החלוקה. הערבים ראו ביהודים נוכחות זרה ללא זכות לגיטימית לאדמה, ועל כן הם התנגדו להחלטת החלוקה שלמעשה הייתה הכרה בינלאומית בזכות של היהודים למדינה על שטחי ארץ ישראל.

הנהגת היישוב היהודי והתנועה הציונית קיבלו בברכה את ההחלטה. זאת משום שהיא היוותה הכרה בלגיטימיות של השאיפה למדינת יהודית. כמו כן, נוכח המצב הדמוגרפי בארץ ההצעה של האו"ם הייתה נדיבה לטובת היהודים. ברחבי היישוב היהודי נערכו חגיגות סוערות עם השמע תוצאות הדיון באו"ם. עם זאת, היו חלקים בעם היהודי שלא שמחו בהחלטת החלוקה. היו כאלו בעבורם חלוקה הייתה שברו של חלום על שליטה בכל הארץ. ארגון הלח"י הריווזיוניסטי שמח על ההכרה בזכות היהודים למדינה אך לא הסכים לקבל את החלוקה של ארץ ישראל. מאידך היו יהודים שראו את החלטת החלוקה כאסון. אלו היו למשל חלק ממנהיגי אגודת ישראל החרדית שמבחינתם חזרתה של ארץ ישראל לידי היהודים צריכה לקרות בידי שמיים, לא בידי איזו מועצה של הגויים. גם בקרב הציונות היו כמה לבבות שבורים עם השמע החלטת החלוקה. אלו היו מחנות בתנועה הציונית שחלמו על דו-קיום לאומי עם הערבים (כמו למשל הקבוצה הכנענית או יהודה לייב מאגנס)  וחשבו, בצדק, שניסיון לחלוקה רק יוביל למלחמה הרסנית.

 ראה גם: השוואה בין תכנית החלוקה 181 והכרזת העצמאות

האם מנהיגי הציונות באמת התכוונו לקבל את תוכנית החלוקה?

עמוד זה הינו חלק ממאגר הסיכומים באזרחות באתר, למידע נוסף פנו גם לעמוד הבגרות באזרחות

להעמיק זה לדעת טוב יותר:

ועוד מלא דברים מעניינים:

עוד דברים מעניינים: