טוטליטריות, אוטוריטריות (סמכותנות) ופשיזם הם צורות שלא פשוט להגדיר או להסביר את ההבדלים בניהם בצורה חדה. כאן ננסה בקצרה לעמוד על המאפיינים העיקריים, הקשרים וההבדלים בין הצורות המדיניות הללו.
מהי טוטליטריות?
הטוטליטריות היא צורת שלטון בה כוח המדינה אינו מוגבל ושולט למעשה בכל ההיבטים של החיים הציבוריים והפרטיים. שליטה זו משתרעת על כל העניינים הפוליטיים והכלכליים וכן על עמדותיהם, מוסריהם ואמונותיהם של העם.
המושג טוטליטריות פותח בשנות העשרים על ידי הפשיסטים האיטלקים. הם ניסו לסובב את זה באופן חיובי על ידי התייחסות למה שהם רואים ב"מטרות החיוביות" לכלל (טוטאליות) החברה. ובכל זאת, מרבית התרבויות והממשלות המערביות דחו במהירות את מושג הטוטליטריות והמשיכו לעשות זאת גם היום.
מאפיין מובהק אחד של ממשלות טוטליטריות הוא קיומה של אידיאולוגיה לאומית מפורשת או מרומזת – מערך אמונות שנועד להעניק משמעות והכוונה לחברה כולה.ראש הממשלה האיטלקי הפשיסטי בניטו מוסוליני סיכם פעם את בסיס הטוטליטריות כ"כל דבר בתוך המדינה, שום דבר מחוץ למדינה, שום דבר נגד המדינה".
במדינה טוטליטרית אנחנו יכולים לפגוש תופעות כגון: שלטון שנאכף על ידי דיקטטור יחיד, נוכחות של מפלגה פוליטית אחת, צנזורה קפדנית או שליטה מוחלטת בעיתונות, הפצה מתמדת של תעמולה פרו-ממשלתית, שירות חובה בצבא לכלל האזרחים, התערבות בחיים פרטיים של אזרחים (בגרמניה הנאצית: אפילו ילודה), איסור קבוצות ופרקטיקות דתיות או פוליטיות מסוימות, איסור כל סוג של ביקורת ציבורית על הממשלה, חוקים הנאכפים על ידי כוחות המשטרה החשאית או הצבא ואפילו טרור.
בדרך כלל, המאפיינים של מדינה טוטליטרית נוטים לגרום לאנשים לחשוש מהממשלה שלהם. במקום לנסות להרגיע את הפחד הזה, השליטים הטוטליטריים מעודדים אותו ומשתמשים בו כדי להבטיח את שיתוף הפעולה של העם.
דוגמאות למדינות טוטליטריות כוללות את גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. דוגמאות עדכניות יותר למדינות טוטליטריות כוללות את עירק תחת סדאם חוסיין וצפון קוריאה.
מהי סמכותניות-אוטוריטריות?
מדינות אוטוריטריות מאופיינת בשלטון מרכזי חזק המאפשר לאנשים מידה מוגבלת של חופש פוליטי. עם זאת, התהליך המדיני, כמו גם כל חופש הפרט, נשלטים על ידי הממשלה ללא כל אחריות חוקתית. מדינות סמכותניות מתאפיינות בחופש פוליטי מוגבל עם פיקוח ממשלתי קפדני המוטל על מוסדות וקבוצות פוליטיות כמו מחוקקים, מפלגות פוליטיות וקבוצות אינטרס. המשטר מצדיק את עצמו בפני העם כ"רשע הכרחי "המסוגל באופן ייחודי להתמודד עם" בעיות חברתיות הניתנות לזיהוי בקלות" כמו רעב, עוני ומרד אלים. הממשל מגביל חירויות חברתיות כמו דיכוי מתנגדים פוליטיים ופעילות נגד משטר
מדינות כמו ונצואלה תחת הוגו צ'אבס או סוריה תחת אסד הן דוגמאות ממשלות אוטוריטריות. בעוד שהרפובליקה העממית של סין בראשות היו"ר מאו דזה דונג נחשבה למדינה טוטליטרית, סין של ימינו מתוארת בצורה מדויקת יותר כמדינה סמכותית מכיוון שאזרחיה רשאים כיום לחירויות אישיות מוגבלות.
בין טוטליטריות ואוטוריטריות
במדינה טוטליטרית, טווח השליטה של הממשלה על העם הוא כמעט בלתי מוגבל. הממשלה שולטת כמעט בכל ההיבטים של הכלכלה, הפוליטיקה, התרבות והחברה. חינוך, דת, אומנויות ומדעים, ואפילו מוסר וזכויות רבייה נשלטים על ידי ממשלות טוטליטריות. בעוד שכל הכוח בממשלה אוטוריטרית מוחזק בידי דיקטטור או קבוצה אחת, העם מקבל מידה מוגבלת של חופש פוליטי.
מהו פשיזם?
הפשיזם הוא סוג של ממשל המשלב את ההיבטים הקיצוניים ביותר של הטוטליטריות והסמכותנות. גם בהשוואה לאידיאולוגיות לאומניות קיצוניות כמו מרקסיזם ואנרכיזם, הפשיזם נחשב בדרך כלל לקצה הימין הקיצוני של הספקטרום הפוליטי.
הפשיזם מאופיין בהטלת כוח דיקטטורי, שליטה ממשלתית בתעשייה ובמסחר ובדיכוי בכוח של האופוזיציה, לעיתים קרובות בידי הצבא או כוח משטרה חשאי. הפשיזם נראה לראשונה באיטליה במהלך מלחמת העולם הראשונה, ומאוחר יותר התפשט לגרמניה ולמדינות אירופאיות אחרות במהלך מלחמת העולם השנייה.
יסודות הפשיזם
היסוד של הפשיזם הוא שילוב של אולטרה-לאומיות – מסירות קיצונית לאומה של כל האחרים – יחד עם אמונה רווחת בקרב העם שהאומה חייבת להתפתח באופן קולקטיבי או אפילו "להיוולד מחדש". במקום לעבוד על פתרונות קונקרטיים לבעיות כלכליות, פוליטיות וחברתיות, השליטים הפשיסטים מסיטים את המוקד של העמים, תוך שהם זוכים בתמיכה ציבורית, על ידי העלאת הרעיון של צורך לידה מחדש לאומית לדת וירטואלית. לשם כך, פשיסטים מעודדים צמיחה של כתות של אחדות לאומית וטוהר גזע.
באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, תנועות פשיסטיות נטו לקדם את האמונה שעמים לא-אירופאים נחותים גנטית לעומת האירופאים אירופאים. תשוקה זו לטוהר הגזע הביאה לעתים קרובות מנהיגים פשיסטים לבצע תוכניות חובה לשינוי גנטי שנועדו ליצור "גזע לאומי" טהור באמצעות גידול סלקטיבי.
מבחינה היסטורית, התפקיד העיקרי של משטרים פשיסטיים היה לשמור על האומה במצב מתמיד של מוכנות למלחמה. פשיסטים הבחינו כיצד התגייסות צבאית המונית מהירה במהלך מלחמת העולם הראשונה טשטשה את הקווים בין תפקידי האזרחים והלוחמים. בהסתמך על חוויות אלה, השליטים הפאשיסטים שואפים ליצור תרבות לאומנית משתוללת של "אזרחות צבאית" בה כל האזרחים מוכנים ומוכנים לקבל על עצמם כמה חובות צבאיות בתקופות מלחמה, כולל לחימה ממשית.
בנוסף, פשיסטים רואים בדמוקרטיה ובתהליך הבחירות מכשול מיושן ומיותר לשמירה על מוכנות צבאית מתמדת. הם רואים גם מדינה טוטליטרית של מפלגה אחת כמפתח להכנת האומה למלחמה והמצוקה הכלכלית והחברתית שלה.
כיום, ממשלות מעטות מתארות את עצמן בפומבי כפשיסטיות. במקום זאת, התווית משמשת לעתים קרובות יותר באופן מושך על ידי ביקורתיים על ממשלות או מנהיגים מסוימים. המונח "ניאו-פאשיסט", למשל, מתאר ממשלות או אנשים הדוגלים באידיאולוגיות פוליטיות רדיקליות וימניות קיצוניות הדומות לאלה של המדינות הפשיסטיות במלחמת העולם השנייה.
קראו גם: מה ההבדל בין פשיזם וקומוניזם?
