בשנות ה־30 וה־40 החלו להגיע לעולם ידיעות על רדיפת יהודי אירופה: חוקים מפלים, השפלות פומביות, אלימות ברחובות, ובהמשך גם עדויות על מחנות ריכוז והשמדה. עם כל אלה, התגובה של מרבית המדינות נותרה חלשה ולעיתים דממת אלחוט. שתיקת העולם בתקופה זו הפכה לשאלה מוסרית והיסטורית כבדה – כיצד יכלו מדינות דמוקרטיות וליברליות להתבונן מהצד לנוכח אסון אנושי בקנה מידה כזה?
דיפלומטיה זהירה מול מוסר
מדינות המערב, ובעיקר בריטניה וארצות הברית, לא רצו להיכנס לעימות ישיר עם גרמניה הנאצית עוד בשנות ה־30. אחרי זוועות מלחמת העולם הראשונה, דעת הקהל לא הייתה מוכנה לעוד מלחמה, והמנהיגים העדיפו פייסנות ו“שקט תעשייתי”. גם לאחר שפרצה המלחמה, בעלי הברית התחשבו בראש ובראשונה בשיקולים צבאיים – כיצד לנצח את גרמניה – ופחות בשאלת הצלת יהודים. הידיעה הייתה קיימת, אך האינטרס הדיפלומטי והצבאי גבר על החובה המוסרית.
אינטרסים פנימיים וחסמי הגירה
עוד סיבה לשתיקה הייתה החשש מגלי פליטים. ממשלות רבות הגבילו מאוד את מדיניות ההגירה: הן לא רצו “להכביד” על הכלכלה המקומית או להתמודד עם דעות קדומות וגלי אנטישמיות מבית. יהודים שניסו להימלט נתקלו בסירוב, אפילו ממדינות שידעו היטב את גודל הסכנה. כישלון ועידת אוויאן (1938), שבה כמעט כל המדינות סירבו לפתוח שערים, היה הוכחה ברורה לכך שהאינטרס הפוליטי הפנימי גבר על ערכים הומניטריים.
הכחשה, פחד ופסיכולוגיה ציבורית
גם כאשר הגיעו עדויות קשות ממחנות ההשמדה, רבים סירבו להאמין. ההשמדה התעשייתית של עם שלם נראתה “בלתי מתקבלת על הדעת”. התקשורת לעיתים הציגה את המידע כ“שמועות”, והממשלות העדיפו לא להטריד את הציבור בתיאורים מחרידים שיכלו לפגוע במורל המלחמה. כך נוצרה הדחקה קולקטיבית: קל יותר היה להאמין שמדובר באכזריות רגילה של מלחמה, ולא בתוכנית טוטאלית למחיקה.
עימות בין מוסר לאינטרסים
השתיקה הייתה תוצאה של מפגש בין שלושה כוחות: אינטרסים אסטרטגיים, שיקולים פנימיים ופחד פסיכולוגי. היא מלמדת עד כמה מוסר בינלאומי יכול להישחק כשהוא מתנגש באינטרסים קרים. השאלה “למה העולם שתק?” איננה רק האשמה כלפי העבר – היא קריאת אזהרה להווה: כשמתגלות רדיפות המוניות בעולם, האם שוב נאמר ש“לא ידענו”?
