אימפריאליזם, בהגדרה הפשוטה ביותר, הוא השאיפה של כוחות מדיניים להרחיב את שליטתם אל אזורים נוספים. במאה ה-19 והראשית המאה ה-20 היה האימפריאליזם מזוהה עם הקולוניאליזם. במלחמות העולם הראשונה והשנייה הוא התבטא ברצונן של מדינות להאבק על שטחי שכנותיהן ובשאיפות לכיבוש עולמי.
במחצית השנייה של המאה העשרים עבר מרבית הקולוניאליזם מהעולם, ולמרות שהמלחמה הקרה בערה, מחזות של טורי שריון חוצים גבולות נעשו מחזה נדיר יותר לעומת החצי הראשון של המאה. אולם אז לבשה שאיפת ההתרחבות של המעצמות צורה חדשה שקיבלה את השם ניאו-אימפריאליזם ונקשרה גם בניאו-קולוניאליזם. בשיטה זו מעצמות אינם שולטות במדינות אחרות באופן ישיר על בצורה של השפעה פוליטית ותרבותית, הכפפה למערכת בריתות, יצירת יחסי תלות ועוד. כלומר, הקולוניאליזם הסתיים לא מטוב ליבן של מדינות המערב אלא משום שהן מצאו דרכים טובות יותר לנצל מדינות חלשות מבלי לשלוח אליהן צבאות. גם ארה"ב, שמיעטה להחזיק ישירות בקולוניות (למעט הוואי), התערבה בצורה משמעותית בפוליטיקה והכלכלה של מדינות רבות בעולם במטרה להכפיף אותן לאינטרסים שלה.
אימפריאליזם בימינו
סיום המלחמה הקרה וקריסת ברית המועצות הביאו לסיומו של עידן אך לא בהכרח לסיומו של האימפריאליזם. במאה העשרים ישנם עוד למרבה הצער אירועים של פלישה צבאית ממדינה למדינה, אך הם נותרים יחסית נדירים. התשובה לשאלה האם האימפריאליזם עדיין איתנו תלויה כנראה במי שנותן אותה. יש מי שיראו בהשפעה הכלכלית והתרבותית האמריקאית צורה של אימפריאליזם תרבותי וכלכלי עקיף. יש מי שיראה במעורבות של סין במקומות שונים בעולם בתור ניסיון להתרחב כמעצמה וישנן גם השאיפות האזוריות הרוסיות. מכיוון אחר נטען כי בעידן הגלובליזציה הקפיטליסטית הכוחות האימפריאליסטיים החדשים הם תאגידי-על שרעבים לעוד ועוד שליטה והשפעה אפילו בלי טנק אחד.
