המרד ביהודה נגד השלטון הסלווקי פרץ לפני פרסום גזירות אנטיוכוס. בראש המרד עמדו החסידים. הם הקימו תנועת מרי גדולה נגד המלכות. ביחד עם בית חשמונאי הם צברו עוצמה אדירה בהנהגתו של מתתיהו בן יוחנן ממשמרת יהויריב. מוצאו של בית כוהנים זה, היה מן העיירה מודיעים מזרחית לעיר לוד. מתתיהו ובניו ברחו מירושלים אל מודיעין. במקום הזה הם הניפו את נס מרד החשמונאים.
המרד פרץ כשפלוגה של חיילם יווניים הגיעה אל מודיעים על מנת לשכנע את תושביה לנטוש את "חוקי האבות" ולדבוק בדת היוונית. פקיד יווני בנה במה לאל זאוס, ואז הוא פנה למתתיהו החשמונאי ודרש ממנו לכבד את המלך ולהקריב קורבן לאלוהי המלך. מתתיהו השיב: "אם כל העמים אשר בבית מלכות המלך נשמעים לו לסור איש מעבודת אבותיו ולבחור במצוותיו, אני ובני ואחי נשמור על הברית הכרותה עם אבותינו, לפקודת המלך לא נשמע ומאמונתנו לא נסור ימין ושמאל". בניגוד למתתיהו, יהודי אחר שציית לצו המלכות, ועלה להקריב קורבן על עבודה זרה, נהרג על ידי מתתיהו יחד עם הפקיד היווני. אחר כך הוא קרא בקול: " מי לה' אלי", וברח יחד עם כל החרדים לדבר ה' ואמיצי הלב ממודיעים אל מדבר יהודה והרי יהודה. שם הוא קיבל חיזוק מ"קהל החסידים" אשר העניקו לו הכרה ותמיכה. ביוזמתו הוא תיקן תקנה שהתירה ליהודים להילחם ביום שבת. כך, נקבעה עמדה חד משמעית, שיש להילחם באויב בכל מצב. אחר כך, הוא הרס את הבמות האליליות, הוא מל את הבנים שלא נימולו וגאל את התורה מידי הגויים.
בשלב זה, ב-167 – 166 לפה"ס, מטרתו של מתתיהו הייתה לארגן ולגבש את המורדים, לערער את השלטון היווני בכפרים ובערי השדה ולחסל את כל משתפי הפעולה שתמכו בגזירות. באופן זה, הוא הביא לצמצום השלטון הסלווקי ביהודה, ולבידודה של ירושלים מבסיסי הצבא והמנהל האחרים בא"י.
לאחר מותו של מתתיהו , מנהיגות המרד עברה לבניו: יוחנן, שמעון, יהודה המכבי, אליעזר ויונתן. מבין אלה בלט מכולם יהודה המכבי. יש המפרשים את שם התואר "מכבי" במובן של "מי כמוך באלים ה' ", ויש המפרשים "מקבי", במובן שיהודה הלם באויביו כמו במקבת או ובפטיש.
המורדים בהנהגת יהודה המכבי ניתקו והקיפו את הבסיס המרכזי של הסלווקים בעיר ירושלים. לעומתם, המשימה לשבור את הכוח הצבאי היהודי ולחדש את הקשר עם חיל המצב הסורי בירושלים הוטלה על אפולוניוס מושל שומרון.
על פי הכתוב:
"ויאסוף אפולוניוס גויים ומשומרון חיל גדול להלחם עם ישראל. וידע יהודה ויצא לקראתו ויך אותו וימיתהו ויפלו חללים רבים והנשארים נסו. ויקח את שללם ואת חרב אפולוניוס לקח יהודה ויהי נלחם בה כל הימים".
קרב בית חורון
זה היה ניצחונו הראשון של יהודה על צבא סדיר של הממלכה. המערכה השנייה של יהודה הייתה נגד המצביא הסלווקי סיירון (166 לפה"ס). יהודה ולוחמיו הביסו את החיל היווני ורדפו אותו עד מעלה בית חורון. היוונים איבדו 880 לוחמים ועוד רבים אחרים נסו על נפשם לארץ פלישתים.
קרב אמאוס
אנטיוכוס הפקיד את דיכוי המרד בידיו של ליזיאס אשר פקד על שלושה מצביאים יווניים, על תלמי בן דורומינוס, על ניקנור ועל גורגיאס לדכא את המרד. לרשותם עמדו 40,000 רגלים ועוד 7000 פרשים. הם התכוונו להתקדם לעבר ירושלים מצד מערב, דרך אמאוס (לטרון). כה היו בטוחים בניצחונם עד כי הביאו עמם סוחרי עבדים אשר קיוו לקנות בחצי חינם שבויים יהודיים. צבאו של יהודה חנה במצפה (נבי סמואל) שמצפון לירושלים. הם הכריזו על צום, קרעו את בגדיהם, קראו בתורה. יהודה עשה כל מאמץ לחזק את הכוח הרוחני של צבאותיו. הוא נתן רשות לכל אחד מלוחמיו ללכת לביתו כמצוות התורה, למרות זאת נותרו עמו 6000 לוחמים אמיצים ומחוסרי כל דאגה. אלה הצליחו להתחמק מעימות ישיר עם גורגיאס, ובמקום זאת, הם תקפו בהפתעה מלאה, באישון לילה, את המחנה הסלווקי שנותר באמאוס. 6000 מחייליו נהרגו, ושאר כוחותיו של גורגיאס נסו לפלשת (165 לפה"ס) בהותירם שלל רב. בקרב הזה יהודה התגלה כמצביא כ'ריזמטי, מבריק ומתוחכם.
קרב בית צור
לו'סיאס, ממלא מקומו של אנטיוכוס שהיה עסוק בביסוס שלטונו מעבר לפרת, לא יכול היה להשלים עם ניצחונותיו של יהודה המכבי. בסתיו 165 לפה"ס הוא ריכז כוחות צבא גדולים במטרה לתקוף את צבא המורדים של יהודה מצד דרום, מארץ אדום. שני הצבאות התעמתו ביניהם בבית צור, באמצע הדרך בין ירושלים ובין חברון. גם בפעם הזאת האירה ההצלחה ליהודה. הוא הביס את הצבא הסלוקי שעמד מולו, למרות שיחסי הכוחות ביניהם היו לרעתו. כ-5000 חיילים סורים נפלו בקרב. זה היה ניצחונו הרביעי של יהודה.
לוסיאס מנסה לשנות מדיניות ומציע פשרה
היה ברור כי המדיניות של אנטיוכוס נכשלה, וכי קלושים היו סיכוייה של הממלכה הסלווקית לדכא את ההתנגדות היהודית בכוח הזרוע. מנלאוס וכל אלה ששמרו אימונים לשלטון היווני נטו לפשרה. בנסיבות הללו, לו'סיאס פרסם צו שהעניק חנינה לכל יהודי שיחזור למקום מגוריו, ולכלל היהודים הוא הבטיח חופש דת. למרות זאת, לא היה בכל אלה לשנות את המצב, כי לו'סיאס המשיך לתמוך בכוהן הגדול מנלאוס תוך התעלמות מיהודה המכבי.
כיבוש ירושלים וטיהור בית המקדש
יהודה המכבי עם צבאו עטור הניצחון, לא היה מוכן להסתפק בויתורים הנזכרים. הוא החליט לנצל את כוחו על מנת להשתלט על ירושלים ועל בית המקדש. בחודש כסלו של שנת 164 לפה"ס, זמן קצר לאחר מות אנטיוכוס במזרח, הוא ולוחמיו כבשו את ירושלים. הם מצאו את בית המקדש שומם, המזבח מחולל, השערים שרופים.., ואז הם זעקו זעקה גדולה: "אלוהים באו גויים בנחלתך, טימאו את היכל קודשך, שמו את ירושלים לעיים..". בכ"ה בכסלו שנת 164 לפה"ס הושלם טיהור בית המקדש, בניין המזבח, חידוש המנורה ושלחן הפנים. ואז הם קבעו חג חדש לדורות – שמונת ימי חנוכה, או חג חנוכת הבית או חג האורים.
מלחמותיו של יהודה המכבי באוכלוסייה הנוכרית
במאה השנייה לפני הספירה היו קיבוצים יהודיים באדום, בארץ בני עמון, בגלעד ובגליל. המלחמה בין היהודים ובין השלטון הסלווקי עוררה מחדש את המתיחות בין האוכלוסייה הנוכרית ובין הקיבוצים היהודיים שחיו במקומות הללו. ניצחונותיו של יהודה המכבי נגד הסלווקים, החריפו עוד יותר את העוינות בין אלה לאלה. יהודה המכבי יצא למלחמה נגד האדומים על סיועם ללו'סיאס במלחמתו ביהודה בקרב בית צור. הוא הכה בהם במעלה העקרבים. אחר כך, הוא התנקם במעונים, בני בריתם של האדומים. על פי הכתוב, יהודה סגר אותם בתוך מבצריהם, ואחר כך הוא שרף את המבצרים על יושביהם. יהודה המשיך ונלחם נגד בני עמון. הוא כבש את יעזר ובנותיה, ומשם חזר לירושלים עם שלל כבד. בשהותו הקצרה בירושלים הגיעו אליו קריאות לעזרה מצד יהודים שחיו בארץ גלעד שבעבר הירדן, בגליל, וביפו. יהודה כינס את אנשי "הכנסת הגדולה", ושם הוחלט לשלוח את שמעון עם 3000 איש לגליל, ואת יהודה ויונתן לגלעד עם 8000 איש. שמעון הכה את אויבי היהודים בגליל, ואחר כך הוא לקח את הפליטים היהודיים והובילם עמו לירושלים. יהודה ויונתן חצו את הירדן והשתלטו על רמת גלעד ועל כל הערים הבצורות שמסביבה. לאחר מכן, הם אספו את היהודים שהיו בגלעד והוליכו אותם לירושלים.
לסיכום, המלחמה בין היהודים ובין הנוכרים הבליטה את עליונותם הצבאית של היהודים. ניצחונותיהם בישרו את בואה של תקופת ההתפשטות הטריטוריאלית היהודית בכל שטחה של א"י. אך בשלב זה לא סופחו שטחים, אלא שהמטרה הייתה הצלת יהודים שסכנת השמדה ריחפה מעל ראשם.
קרב בית זכריה
בשנת 164 לפה"ס אנטיוכוס אפיפאנס מת משחפת בעיר הפרסית טבי (=איספאהאן). ליסיאס אשר שימש עוצר הממלכה בשמו של המלך הנער אנטיוכוס החמישי, לא יכול היה להשלים עם ניתוקה של יהודה מגוף הממלכה, והיה לו חשש שמצודת ה"חקרא" עלולה ליפול לידי יהודה. בנסיבות הללו הוא יצא יחד עם המלך הנער לכבוש בחזרה את יהודה. הוא ארגן צבא אדיר שכלל פילי מלחמה. ליסיאס הטיל מצור על בית צור, ואילץ את יהודה לנטוש את המצור על ה"חקרא". שני הצבאות התעמתו ב"בית זכריה", בין בית צור ובין ירושלים. אלעזר אחיו של יהודה נהרג בשעה שתקע את חרבו בבטנו של פיל, מתוך מחשבה כי הרג את המלך. הצבא הסורי בפיקודו של ליסיאס שעלה בגודלו על הצבא היהודי שבעתיים, הצליח למוטט את האחיזה היהודית בבית צור. יהודה המכבי וחייליו נסוגו והתבצרו חזרה בירושלים (163 לפה"ס). הנצורים בירושלים עמדו בפני סכנת רעב וכניעה, בגלל המצור הסלווקי ושנת השמיטה.
ביטול הגזירות והשגת אוטונומיה דתית
אך בינתיים התפרצו סכסוכים על כס השלטון בממלכה הסלווקית. ליסיאס לא יכול היה להתמיד במצור, ועל כן, שני הצדדים הסכימו על פשרה. ליסיאס ביטל את הגזירות על הדת היהודית, הוא הכיר בזכותם של היהודים לחופש דת ולאוטונומיה. הוא הוציא להורג את הכהן הגדול מנלאוס, במקומו הוא מינה את אלקימוס ככוהן גדול. אך לא הכיר ביהודה כמנהיגה של האומה היהודית.
הוויכוח בשאלת המשך הלחימה לאחר ביטול הגזרות והחזרת החירות הדתית
אמנם היהודים ספגו תבוסה צבאית ומדינית, אך במקום זאת הם השיגו ניצחון דתי. הם זכו לחופש דת, והזכות לעבוד את אלוהיהם באין מפריע. המלחמה הפסיקה להיות מלחמה בעלת אופי דתי-תרבותי. ומאז, לא נעשה ניסיון מצד השלטון הסלווקי להעביר את היהודים על דתם. במצב הזה, חלק מן הלוחמים במחנה החשמונאים: חיילים, קצינים, ובמיוחד החסידים והסופרים, היו מוכנים להכיר באלקימוס ככוהן גדול. הם חשו כי המלחמה נגד אנטיוכוס השיגה את מטרותיה, וכי ניתן להחזיר את המצב לקדמותו, כפי שהיה בתקופה הפרסית או התלמיית, בו היהודים חיו את חייהם על בסיס של אוטונומיה דתית-תרבותית תחת שלטון זר. (ראה סיכום נוסף אודות הויכוח בשאלת המשך הלחימה)
לעומת אלה, מטרות החשמונאים היו שונות. הם יצאו מנקודת מוצא כי, אוטונומיה דתית- רוחנית ללא חירות מדינית, הוא דבר בלתי מציאותי. יהודה וחסידיו שאפו להשגת חירות ועצמאות מדינית יהודית מלאה, שלא תהיה תלויה בחסדו של המלך הסורי ופקידיו. הם גילו יחס חשדני לאלקימוס הכוהן ולהצהרות השלום של בקחידס. עד מהרה התברר להם כי חשדותיהם היו מוצדקים, וכי אלקימוס, למרות הבטחותיו לקהל החסידים והסופרים, שלא יפגע בהם, הוא ובקחידס הרגו 50 מאנשיהם בחשד של שיתוף פעולה עם החשמונאים. אירוע זה העמיד את החסידים והסופרים על טעותם, ועורר התנגדות גדולה בקרב האומה היהודית. יהודה המכבי המשיך לרדוף את מתנגדיו. הוא לא הכיר באלקימוס כנציג השלטון, והיה מוכן לנהל מאבק בלתי מתפשר נגד הסלווקים עד להכרעה.
יום ניקנור
ב-162 לפה"ס הופיע מלך חדש בסוריה, דימטריוס הראשון. מטרתו הייתה לתמוך באלקימוס ולמגר את עליונות החשמונאים ביהודה. הוא שלח את שר הצבא שלו ניקנור עם חיל גדול מאד.
העימות הצבאי ביניהם התחולל ב-יג' באדר שנת 161 לפה"ס בבית חורון. ניקנור נחל תבוסה מלאה, ונהרג בקרב. החיל הסורי נסוג בבהלה עד גזר, ובדרך הוא היה נתון למתקפות מצד הכפריים היהודיים. זה היה ניצחון גדול ומכריע, עד כדי כך, שיום י"ג באדר נקבע כ"יום ניקנור" – כיום טוב, שבו ליהודים הייתה תשועה.
הברית עם רומי
תבוסת ניקנור החזירה לחשמונאים את השליטה על יהודה, ירושלים ובית המקדש. אך הם לא הסתפקו בכך, אלא שהם שאפו להשתחרר מן השלטון הסלווקי הזר, ולבנות את יהודה כמדינה יהודית עצמאית. לשם כך, יהודה המכבי החליט לכרות ברית עם רומא. לתכלית זאת, הוא שלח שני שליחים לניהול המו"מ. על פי ההסכם שנחתם ביניהם: שני הצדדים התחייבו לעזור זה לזה במקרה של מלחמה. הרומים התחייבו לאיים במלחמה בים וביבשה נגד דימטריוס אם הוא ימשיך לאיים על יהודה. ובקיצור,היה זה הסכם לניטראליות ידידותית והגנה הדדית. החשמונאים ראו בהסכם מעין כרטיס כניסה לזירה הבינלאומית, וכגורם מרתיע נגד סוריה הסלווקית ומצרים התלמיית.
קרב אל עשא ומות יהודה המכבי
ההסכם עם רומא לא השפיע על דימטריוס. הוא שלח את שר הצבא שלו באכחידס בניסיון נוסף לדכא את המרד. בחודש ניסן שנת 160 לפה"ס שני הצבאות עמדו זה מול זה באל עשה הסמוכה לבית חורון עליון. ידו של יהודה הייתה על התחתונה. יחסי הכוחות היו לרעתו, וחלק מלוחמיו נטשו אותו לאחר ביטול הגזירות. ברגע האמת עמדו לצידו 800 לוחמים. הקרב הסתיים בתבוסתו ומותו. יונתן ושמעון נטלו את גופתו והביאו אותה לקבורה במודיעים (ניסן 160 לפה"ס). בקחידס ואלקימוס שבו לירושלים והמתיוונים והסורים חזרו לשלוט ביהודה.
לסיכום:
- יהודה המכבי בלם את ניסיונותיו של אנטיוכוס אפיפאנס ליוון את יהודה ולהשמיד את הדת והלאומיות היהודית.
- יהודה המכבי לא הסתפק בביטול הגזירות אלא שמטרתו הנכספת הייתה עצמאות מדינית יהודית.
- יהודה המכבי נחלץ לעזור לאחיו הנרדפים בא"י, ובכך, הניח את הבסיס להתפשטותה הטריטוריאלית של יהודה.
- יהודה המכבי חתם על ברית עם רומא, דבר אשר הציב את יהודה כשחקן בזירה הבינלאומית.
ראו גם: הישגי מרד החשמונאים
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה
פרק קודם: המפגש בין החברה ביהודה ובין ההלניזם – פרק הבא: ממדינה חשמונאית עצמאית לכיבוש רומי וחורבן בית המקדש
