מבוא לספר איוב – סיכום

מבוא לספר איוב – סיכום

סיכום זה מהווה חלק ממאגר הסיכומים בתנ"ך על פי תוכנית הלימודים החדשה המעודכנת, סיכום נושאי ספרות החכמה בתנ"ך

ספר איוב הוא השלישי מספרי הכתובים ( = החלק השלישי של התנ"ך, אחרי תהילים ומשלי) והוא משתייך אל ספרות החכמה המקראית.

זמן כתיבת ספר איוב אינו ברור. יש החושבים שאיוב הוא ספר קדום , על סמך תיאור עושרו של איוב בדומה לתיאורו עושרו של אברהם אבינו בספר בראשית . אחרים מאחרים את כתיבת ספר איוב למאה החמישית לפני הספירה (תחילת תקופת בית המקדש השני) , על סמך תורת הגמול האישי המוצגת בו (שמאפיינת תקופה מאוחרת יותר)

חז"ל ( = חכמינו זכרם לברכה ) קבעו כבר בתלמוד ש  "איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה" (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, פרק א', דף ט"ו, עמוד א') , כלומר שלפנינו סיפור שבכוונה מספר על דמות דמיונית כדי לדון בשאלת סבלו של  הצדיק וניהולו של העולם על ידי האל.

ספר איוב בנוי משני חלקים עיקריים :

א) סיפור המסגרת של הספר : המוכר גם כראשיתו ( = התחלתו) של איוב ואחריתו (= סופו). חלק זה כתוב בפרוזה (=כל מה שלא שירה). ראשיתו של איוב  היא בפרק א' ופרק ב' ואחריתו בפרק מ"ב, 17-7.

ב) גוף ספר איוב (כולו שירה)  : פרקים ג'- מ"ב, פסוק 6 מהווים וויכוח פילוסופי בין איוב ,שלושת רעיו (=חבריו)ואלוהים וכתובים בסגנון של שירה.

נושא הוויכוח ביניהם הוא תורת הגמול והצדק (או אי הצדק) האלוהיים, סביב הסוגיה  "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו".

 

ג) דמויות בספר איוב

1.  הגיבור הראשי הוא איוב- יש הטוענים שיש כאן רמז למילה "אויב" שכן אלוהים מתנהג אל

     איוב כאל אויב כאשר מייסר אותו בייסורים ללא סיבה מוצדקת.יש המפרשים את השם

     "איוב" על פי השפה הערבית שמשמעותו "פנייה לאל", רמז לתוכן הספר.

2.  אשת איוב שהיא דמות משנית, אומרת בכל הספר  משפט אחד בלבד (פרק ב', פסוק 9).

3.  רעי איוב: אליפז התימני (תימן כחלק מאדום); בלדד השוחי; צופר הנעמתי.

4.  השטן הוא אחד ממלאכי האל .תפקידו של השטן לשוט בארץ, לדווח לאלוהים ולבצע הוראות.

    השטן מבטא דעות קשות מאוד וספקניות כנגד אמונתם של בני האדם.

5. בנות איוב: בנות יפות מאין כמותן (פרק מ"ב 15) : ימימה- רכות היונה, קציעה- צמח בושם,

    קרן הפוך- כלי לאבקת איפור.

ד) תוכן הספר

בפרקים א' ו ב' מסופר שאיש בשם איוב מארץ עוץ (הוא לא יהודי או ישראלי) היה צדיק מושלם ועשיר, אשר כתוצאה מוויכוח  בין השטן והאל, מתחיל לסבול ייסורים קשים מאוד.

תחילה נפגעים רכושו ומשפחתו ואחרי כן הוא בעצמו נפגע בגופו ממחלה קשה. המטרה של השטן היא להוכיח שאיוב – בעת צרה – יקלל את האל ויפסיק להיות צדיק. האל טוען מצדו שאיוב צדיק מושלם והוא יעמוד בהצלחה בניסיון הקשה. איוב עומד יפה בניסיון ולא מקלל את האל, אם כי מעלה שאלות קשות וקצת "חצופות" בדבר הצדק האלוהי. השקפתו של הספר על כך היא מהפכנית כי הוא כבר לא יטען כמו ספר משלי שאם אדם הוא  צדיק יהיה לו טוב ואם הוא רשע יהיה לו רע אלא שבמציאות לפעמים קורה שלצדיק רע ולרשע טוב. לדעת ספר איוב אין קשר הגיוני בין התנהגותו של אדם וגמולו.אין השגחה אלוהית מתמדת בעולם ולא תמיד העולם מונהג ע"י האל בצורה מוסרית וצודקת. בספר הזה שואלים למשל :

1) האם האדם שירא את האל עושה כך כי כך נכון לעשות מבלי לצפות לגמול טוב (יראתו היא לשמה, לחינם ) או אולי הוא ירא את האל מתוך אינטרס, כדי לזכות בפרס ?

2) האם באמת יש קשר ישיר וסביר בין הגורל של האדם (לטוב ולרע) לבין התנהגותו ?

3) האם כאשר אדם סובל מייסורים יש להניח בהכרח שהוא חטא ?

4) האם הצדיק הסובל שלא בצדק צריך או לא צריך לבוא בטענות אל האלוהים ולייחס לו אי צדק ואי סדר מוסרי בניהול העולם ?

5) האם הצדיק הסובל חייב לקבל את הייסורים באהבה וביראה כי יראתו את ה' אינה תלויה בדבר או להתקומם נגדו ?

6) הספר קובע שיראת ה' אמיתית נבחנת אך ורק בעת מצוקה וייסורים כי אינה דומה כלל ליראת ה' מתוך חיי רווחה, עושר ושלווה.

בגוף הספר (פרקים ג'- מ"ב, 6 , הכתובים כשירה) באים שלושת רעיו של איוב לנחמו על האסונות  הכבדים שפקדו אותו (הוא איבד את כל רכושו, משפחתו נהרגה  והוא חלה במחלת עור קשה). במהרה הם מאשימים אותו בכך שהוא חטא כי אחרת לפי השקפתם (שהיא "צדיק וטוב לו, רשע ורע לו" כפי שהיא מיוצגת בספר משלי) אין הסבר הגיוני לייסוריו. איוב טוען כנגדם שהוא חף מפשע ושהוא לא חטא, והאל מעניש ומייסר אותו בייסורים ללא קשר להתנהגותו המושלמת.

בסיום ספר איוב (פרק מ"ב, פסוקים 17-7) האל  מצדיק את איוב ומרשיע את רעיו, ומשלם שכר כפול לאיוב על עמידתו בניסיון בהצלחה.

יש קצת סתירות בין סיפור המסגרת וגוף הספר אשר גרמו לכמה חוקרי תנ"ך לחשוב שהסיפור והשירה נכתבו על ידי שני אנשים שונים וצורפו מאוחר יותר לחיבור אחד.

האל בספר הזה נקרא בכוונה אלוהים, אלוה או אל (שם כללי) ולא בשמו המפורש ה' כי כל הדמויות בו אינן ישראליות או יהודיות (ה' הוא שמו הפרטי של אלוהי ישראל והמילים אל ואלוה או ברבים "אלוהים" הן מילים אוניברסאליות לאלוהות בכל הדתות והתרבויות בכלל)

סיכומי פרקים מתוך ספר איוב

נושא ספר איוב: צדיק ורע לו

דמותו וזהותו של איוב

דמויות בספר איוב

מבנה ספר איוב

השטן בספר איוב ובספר היובלים

סיפור המסגרת של ספר איוב – פרק א'-ב'

פרק ג': איוב מקלל את יומו

פרק ד': נאום אליפז

פרק ה': נאום אליפז

פרק ו': תשובת איוב לאליפז

פרק ז': המשך נאום איוב

איוב פרק ח' – נאום בלדד השוחי

איוב פרק ט' – מענה איוב לבלדד

איוב פרק י"א: נאום צופר

איוב פרק כ"ה

איוב פרק כ"ו: התשובה האחרונה של איוב לרעים

איוב פרק כ"ח: מזמור לחכמה

איוב פרק ל"ח – מענה ה' לאיוב

איוב פרק מ' 1-5 – מענה איוב לה'

פרק מ"ב

טען עוד

סיכומים לבגרות בתנ"ך

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

Accessibility by WAH