לפניכם תקציר וסיכום של פרקים נבחרים בספר איוב בהתאם לתוכנית הלימודים לבגרות בתנ"ך. ראו גם: מבוא לספר איוב לסקירה כללית אודות הספר, תובנות ושאלות מספר איוב להעמקה וחשיבה וכן סיכום אקדמי אודות ספר איוב.
איוב פרק א'
אקספוזיציה על איוב (1-5):
ספר איוב נפתח עם אקספוזיציה המציגה את סיפור המסגרת של הספר. בפרק א' פתיחת הספר מוצג איוב כ: תם, ישר, ירא אלוהים וסר מרע. הוא נתברך בשבעה בנים ושלוש בנות, מצבו הכלכלי טוב (מצוין במספרים טיפולוגיים) ומעמדו החברתי גבוה ומכובד.
צדיקותו של איוב מודגשת בכדי להראות שהוא לא חטא אלא מועמד בניסיון. בפתיחה מתוארים גם המשתים שעורכים בניו. כהדגמה נוספת לצדיקותו של איוב מוזכר כי לאחר כל משתנה הוא מעלה עולות כמספר הבנים מחשש שאולי במקרה חטאו.
המחלוקת בין אלוהים לשטן (6-12):
בקטע זה מדומה ה' למלך בחצרו עם כל פמלייתו "בני האלהים" נאספים סביבו ובניהם השטן.
אלוהים מתפאר בפני השטן על צדיקותו של איוב. אך טענת השטן היא שאיוב ירא ה' רק בשל הגמול שניתן לו "החינם ירא איוב אלוהים?" וטוען כי אם ה' יפגע באיוב הרי שזה יקלל אותו. ה' מאמין בצדיקותו של איוב ועל כן מסכים שהשטן יעמיד אותו בניסיון: הוא מאפשר לשטן לפגוע בכל מה שיש לאיוב, אבל לא באיוב עצמו.
תיאור האסונות שנפלו על איוב (13-19):
האסונות נוחתים על איוב באופן פתאומי והם:
-כנופיית שודדים מאנשי שבא גנבה את הבקר והאתונות ורצחה את פועליו (הנערים).
–"אש אלהים" (אולי ברק) נפלה מן השמיים ושרפה את צאנו של איוב ואת הרועים.
-כנופיית שודדים מאנשי הכשדים גנבה את הגמלים ורצחה את השומרים עליהם.
–"רוח גדולה" הכיתה בבית בנו ישבו ילדי איוב, וזה קרס והרג אותם.
המכות באות במבנה שלושה וארבעה- שלוש הראשונות שוות בחומרתן והרביעית הקשה ביותר. כמו כן הן מובאות בסדר כיאסטי להצגתן בתחילת הפרק (אז הוצגו הילדים, לאחר מכן הגמלים, הצאן ואז הבקר והאתונות).
המכות מגיעות לסירוגין פעם מידי אדם ופעם מידי שמיים – בכדי להראות שיש יד מכוונת.
המכות מגיעות ברצף וללא הפסקה בניהן ("עוד זה מדבר וזה בא"), ומכל אירוע ניצל רק בן-אדם אחד ("ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך") מה שמראה כי המכה היא שלמה ובכוונה מושאר אדם אחד כדי שיספר לאיוב – אלו הם ביטויים מנחים.
מילה מנחה: נ-פ-ל – מעיד על פתאומיות המכות אך גם מוביל את הקורא לרעיון שאיוב לא נפל באמונתו.
תגובת איוב למכות (20-22):
איוב נוהג מנהגי אבלות ומצדיק את הדין באומרו "ערם יצאתי מבטן אימי וערם אשוב שמה, ה' נתן וה' לקח". מכאן משתמע שהוא מבין כי מכותיו אינן מקריות, אך הוא אינו מקטרג אלא טוען שכל שיש לאדם הוא מתנת ה' וה' יכול לקחת אותם ממנו. יתרה מכך הוא מברך את ה', ומצוין כי כפי שצפה ה', איוב אכן עומד בניסיון.
איוב ב'
בפרק א' עמד איוב בנסיון שהציב לו השטן, אך עתה ינסה זה בכל זאת לשבור את רוחו של איוב ולגרום לו לקלל ("לברך") את ה'.
דו-שיח נוסף בין ה' לשטן (1-6):
בפתח הדברים באיוב פרק ב' מאשים ה' את השטן שגרם לו לפגוע באיוב לחינם (המילה מציגה את איוב כקורבן).
השטן משיב: "עור בעד עור, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו, אם לא אל פניך יברכך". השטן טוען כי הפגיעה ברכוש ובבני המשפחה אינה מספיקה, ואם יפגע איוב עצמו הרי שיקלל את ה'. את "עור בעד עור" ניתן לפרש כמושג מסחר החליפין, כלומר אין הפגיעות שסבל איוב שקולות לחייו שלו. פרשנות אחרת היא האקט של הגנת הפנים בידיים, איוב מוכן לוותר על דבר פחות חשוב בעד הצלת עצמו. השטן משכנע את ה' לפגוע גם בגופו של איוב וזה מסכים להעמיד את עבדו בניסיון נוסף אך מתרה בשטן לא לפגוע בנפשו.
הפגיעה בגופו של איוב ותגובתו (7-10):
בעוד איוב אבל על מות בניו מוכה גופו בשחין ובעודו יושב באפר האבלות הוא משתמש במקל בכדי להתגרד.
בשלב זה מנסה אישתו להסית אותו: "ותאמר לו אשתו: עדך מחזיק בתומתך? ברך אלהים, ומת" ("ברך" כתיקון סופרים או בלשון לעג). תפקיד האישה הוא לקדם את העלילה דרך הסתה (כעין ניסיון נוסף) ודבריה הם למעשה אנלוגיה לדברי השטן. בנוסף היא דואגת לאיוב ומפצירה בו לסיים את חייו וסבלו.
אך איוב מתייחס לדברי אשתו בסלידה וגוער בה: "כדבר אחת הנבלות תדברי", ושואל האם רק הטוב נקבל מאלוהים ואת הרע נסרב לקבל?.
לאחר הניסיון הראשון נאמר כי "בכל זאת לא חטא איוב" ואילו עתה נאמר כי "לא חטא איוב בשפתיו" – אך מה עם ליבו?. כמו כן בפרק הראשון מברך איוב את ה', עתה אין הוא עושה כן.
רעי איוב מנחמים אותו (11-13):
רעי איוב בקושי מזהים אותו כאשר הם מגיעים, ולאחר מכן הם נוהגים מנהגי אבלות.
איוב ג'
איוב מקלל את יומו
בפתיחת פרק זה מקלל איוב את יומו – את היום בו נולד ואת הלילה בו הרתה אימו- זאת בכדי להדגיש את גודל סבלו. אך הוא אינו מקלל את אלוהים.
הקללה ליום הולדתו (4-5):
איוב מאחל ליום הולדתו שיהיה יום חשוך, שהוא לא יהיה רצוי על ידי ה', והוא יהיה מכוסה עננים.
הקללה ללילה שבו נתעברה אימו (6-10):
גם ללילה זה הוא מאחל אפלה מוחלטת ושלא ימנה בין חודשי השנה. הוא מאחל ללילה שיהיה עקר ולא תהיה בו כל התעברות ולא "רננה".
הוא מזמין "אררי יום" –קוסמים ומכשפים שיוכלים להעיר לויתן (רמז למיתולוגיה) שיבלע את השמש ויגרום לליקוי חמה.
איוב מאחל ללילה שכוכביו יחשכו וללילה לא יהיה אור והוא אף לא יזכה לראות "עפעפי שחר".
הסיבה לקללות היא "כי לא סגר דלת בטני" – כי האל לא מנע את ההריון ולא "יסתר עמל מעיני" – חסך מאיוב את העמל-סבל.
איוב מתלונן על עצם לידתו דרך שאלה רטורית "למה לא מרחם אמות – מבטן יצאתי ואגוע?" (תקבולת נרדפת) ומצר על הטיפול שהעניקו לו ("ומה שדים כי אינק?")
עדיפות המוות על החיים (13-19):
בפסוקים אלו מוצא איוב עדיפות במוות על פני החיים: שקט ושלווה, שיוויון וחירות.
"כי עתה שכבתי ואשקוט – ישנתי אז ינוח לי" (תקבולת נרדפת) – אם היה מת בלידתו היה לו עתה שקט. בעולם השאול "רשעים חדלו רגז". איוב מעביר כעין ביקורת על מלכים הבונים ארמונות ושרים הצוברים ממון. שכן אין לכך תכלית, או שהוא אומר כי בשכנו בין מתים הוא יהיה עם מלכים ושרים אלו וכך במוות יש שיוויון בין הכל. כמו כן, בעולם השאול אין "נוגש" ואסירים ועבדים חופשיים.
"או כנפל טמון לא אהיה, כעללים לא ראו אור" בפסוק זה קיים קושי בגלל המילה "לא" משמע הוא אינו רוצה להיות בעובר שנפל ונטמן. הפתרון הוא החלפת ה"לא" ב"לו" ואז זה יתאים להמשך הדברים בהם מבקש איוב להיות כעולל שלא ראה אור.
תלונות על מתן חיים למיוסרים (20-23):
מתוך סבלו של איוב הוא מתאר את המוות כדבר אידיאלי, ואם כך, הרי שאין לאדם כלל צורך לחיות ולסבול.
"למה יתן לעמל אור – וחיים למרי הנפש?" –תקבולת כיאסטית חסרה- מדוע מקבל חיים (אור) מי שסובל מהחיים ומאס בהם. טענתו של איוב מופנית כלפי ה'.
איוב משווה את אלו המבקשים למות למחפשי מטמונים. "השמחים אלי גיל" (גל-קבר) – "ישישו כי ימצאו קבר" – ימותו בשמחה. איוב מאשים את האל ש"סך" בעדו- כלומר הציב מסך בינו לבין איוב או שהסתיר את דרכו של איוב ממנו.
תיאור סבלו של איוב (24-26):
איוב חוזר לדבר במישור האישי. הוא מתאר כי הוא חדל מלאכול או שהוא אוכל תוך אנחה, וכי שאגותיו נשפכות כמים.
"כי פחד פחדתי ויאתיני – ואשר יגרתי יבא לי" (תקבולת נרדפת) – כל פחדיי התממשו. הכאבים אינם מתירים לו שקט (בניגוד למוות) והרוגז כתוצאה מכך נגרם.
איוב ד' 1-9
מענה אליפז
אליפז, רעו של איוב, מנסה לעודד אותו ומזכיר לו כי בעבר היה הוא זה שעזר לחלשים, ועתה הוא נשבר? הוא מזכיר לו כיצד עזר לכושלים ומיואשים ("הנה יסרת רבים – וידים רפות תחזק" –תקבולת נרדפת כיאסטית). ועתה כשהצרה הגיע אליו הוא לאה וכאשר היא נוגעת בו הוא נבהל. לפיכך מביע אליפז תמיהה על התנהגותו של איוב.
גורל הצדיק- ישועה ; גורל הרשע- אבדון (7-9):
רעי איוב מאמינים בתורת הגמול "צדיק וטוב לו; רשע ורע לו".
"זכור נא מי הוא נקי ואבד? ואיפה ישרים נכחדו?" (תקבולת נרדפת) – שאלות רטוריות המבקשות להזכיר לאיוב כי מי שצדיק אינו נפגע. דברי אליפז יכולים להיות מובנים כדברי עידוד האומרים כי אם איוב צדיק אזי בטווח הארוך הוא לא יפגע. ניתן להבין זאת גם כתוכחה האומרת כי כנראה העונשים באו בעקבות חוסר יושרם של איוב ו\או משפחתו – לא סתם נהרגו ילדיו.
אליפז מביא מניסיוני האישי וטוען כי זה החורש רעה יקצר את מה שזרע. כך אליפז טוען כי כל מי שנענש הביא זאת על עצמו. סופם של הרשעים הוא אבדון: "מנשמת אלוה יאבדו, ומרוח אפו יכלו".
"האנוש מאלוה יצדק? – אם מעשהו יטהר גבר?" (תקבולת נרדפת) – האם אדם יכול להיות צדיק מאלוהים, או האם יכול אדם להיות טהור לפני אלוהים?.
"הן בעבדיו לא יאמין – ובמלאכיו ישים תהלה" (תקבולת נרדפת) – אלוהים מוצא דופי (תהלה) אפילו במלאכיו, קל וחומר כי יצא באדם פגם. אלפיז מתפייט ונסחף כי גוף האדם כמו בית העשוי חומר (עפר) וה' יכול להכחידם מהר יותר מהכחדת עש- זאת במטרה להראות את חייו הקצרים וחסרי המשמעות של האדם.
איוב ז'
מענה איוב
בפרק זה ממשיך איוב את דבריו מפרק ו' ומציג טענות על מצב האדם בכלל ומצבו האישי בפרט, הפעם הוא מפנה את טענותיו לה'.
גורל האדם בעולם (1-3):
"הלא צבא לאנוש עלי ארץ וכימי שכיר ימיו" – חייו ועבודתו (צבא) של אדם קצובים כימי שכיר הנשכר לעבודה ובחייו האדם כעבר המצפה למנוחה – לצל ו"כשכיר יקוה פעלו" –יקווה לשכר בעבור עבודתו. ובנימה אירונית מוסיף איוב "כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי" – אני סובל לאורך זמן וגם בלילות על לא עוול בכפי ואין לי רגעי מנוחה.
תיאור סבלו של איוב (6-4):
מגורל האדם עובר איוב לגורלו וכאן ניכרת הדרגתיות: מאיש צבא, לשכיר, לעבד ולו עצמו שמצבו קשה מכולם.
איוב אומר כי גם בלילותיו אין לו נחמה, הערב נמשך ונדודי שנתו נמשכים עד הבוקר.
הוא מתאר את מצב גופו הקשה, בשרו מלא תולעים (הגזמה) וגושי עפר.
"ימי קלו מארג ויכלו באפס תקווה" – חייו עוברים במהירות בה מתגלגל האריג במכשיר האריגה ונגרמים בלא שתהיה לא תקווה.
איוב מבקש את רחמי האלוהים על חייו האבודים (7-10):
איוב מציג שני דימויים שתפקידם להזכיר לאל כי הוא (איוב) חולף וזמני וכי כדאי שיעזור לו או שימית אותו.
"זכור כי רוח חיי" –חיי חולפים כמו הרוח. "כלה ענן וילך יורד שאול לא יעלה" – החיים מתפוגגים כמו ענן ואינם שבים וכך גם המת.
"לא תשורני עין ראי"- אחרי מותי איש לא יוכל לראות אותי וכך גם ה'.
איוב מתקומם נגד ההשגחה החונקת של האל (11-12):
"גם אני לא אחשך פי" –אוסיף להתלונן כאשר אוסיף לסבול.
"הים אני אם תנין כי תשים עלי משמר?" מדוע אינך מרפה ממני ושם עלי משמר? האם אני הים או התנין שאיימו למרוד בך? רמז למיתולוגיה בה ניסה הים יחד עם מפלצותיו להלחם באל ולהציף את העולם. איוב שואל האם הוא מסוכן שצריך להשגיח עליו כל העת?.
תיאור לילותיו של איוב (13-16):
איוב מנסה למצוא נחמה בשינה אך האל מפיל עליו סיוטים "וחתתני בחלמות ומחזיונות תבעתני".
לפיכך הוא מעדיף להחנק מלהמשיך לקיים כך את עצמותיו, והוא מבקש מה' שיחדל לייסר אותו כי ימיו הבל – חסרי ערך.
מחאה נוספת על השגחתו הקפדנית של אלוהים על האדם (17-19):
"מה אנוש כי תגדלנו? וכי תשית אליו לבך?" (17)– מהו האדם שתעניק לו חשיבות כזו ותשומת לב כה רבה?
"ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו" – אלוהים בוחן את האדם כל העת, כל בוקר.
"כמה לא תשעה ממני? לא תרפני עד בלעי רקי" ההשגחה היא כל כך קפדנית עד שאלוהים אינו מרפה מאיוב די זמן בכדי שיוכל לבלוע את רוקו.
פסוק 17 דומה רעיונית ולשונית לתהילים ח' 5: "מה אנוש כי תזכרנו? ובן אדם כי תפקדנו?" מחבר תהילים מביע את התפעלותו מהשגחת ה' על בני האדם הנחותים והמשך מתואר האדם כשני רק לאלוהים. אך איוב הופך מחמאה זו לקובלנה: מדוע האדם בוחן את האדם בכדי למצוא בו חטאים, נתת לאדם לשלוט בעולם אך למעשה אינך נותן לו לשלוט וכל הזמן אתה בודק אותו.
עונשו של איוב חסר פרופורציה ביחס לחטאו (20-21):
"חטאתי, מה אפעל לך נוצר האדם?" – גם אם חטאתי, במה זה מזיק לך? אתה שאמור לשמור על האדם (נימה אירונית- במקום זה אתה מתעלל בי). איוב שואל מדוע הוא הוצב כמטרה לאלוהים "ואהיה עלי למשא" (תיקון סופרים – במקור היה "עלייך") – איזו מעמסה אני מהווה?
"ומה לא תשא פשעי ותעביר את העוני?.. כי עתה לעפר אשכב, ושחרתני ואינני" – וגם אם חטאתי מדוע אינך סולח לי, הרי עוד מעט אשכב בקבר ולא תוכל למצוא אותי כדי לתקן את העוול.
בפרק ג' האשמת איוב את אלוהים היא עקיפה וכללית ואיוב אינו מדבר על עצמו, בפרק ז' ההאשמה היא כבר ישירה ואיוב מקונן על גורלו.
בפרק ג' מתאר איוב את השאול כמקום חיובי בו ימצא לו שקט, בפרק ז' הוא מדבר על השאול כמקום שממנו אין חזרה והוא מבקש לחיות את חייו על הארץ בשקט ורווחה ולכן הוא מזכיר לה' שלא כדאי להרוג אותו כי הוא לא יחזור לחיים.
אמצעים ספרותיים: דימויים, שאלות רטוריות, שימוש במיתולוגיה, אירוניה, תקבולות.
איוב ח' 1-7
מענה בלדד
באיוב פרק ח' מוצגים דברי רעו של איוב בלדד, שאינו נזהר ומטיח האשמות ישירות באיוב על סבלו. בלדד בטוח בצדקת האל ובקיומה של תורת גמול הוגנת.
אלוהים הוא אלוהי צדק (1-4):
"עד אן תמלל אלה? ורוח כביר אמרי פיך? בלדד שואל שאלה רטורית: עד מתי תמשיך להתאונן ולעשות רוח?. האם ייתכן שאלוהים יעוות משפט וצדק?
בלדד טוען שילדיו של איוב מתו בגלל שחטאו "אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם".
החזרה בתשובה תשפר את מצבו של איוב (5-7):
לטענת בלדד אם איוב סובל סימן שחטא, אך הוא יכול להציל עצמו אם יתפלל ויבקש את האלוהים, ובמקום "לעשות רוח" עליו לפנות בתחנונים אל האלוהים כדי שיעזור לו.
"אם זך וישר אתה כי עתה יעיר עליך ושלם נות צדקך"- בלדד טוען שאם איוב אכן טהור וישר (כפי שהוא מעיד על עצמו) אז אלוהים יברך אותו ואת ביתו.
"והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד" – בלדד מאחל לאיוב שאושרו בתחילת ימיו יהיה כלום לעומת מה שיבוא עליו אחר כך.
איוב ט'
מענה איוב
דברי איוב בפרק ט' הם מענה לרעיו אך מכוונים באופן כללי ובהם הוא משמיע טיעונים קשים כלפי האל.
אלוהים הוא אלוהי החוכמה והכוח, אך לא אלוהי הצדק (1-4):
אליפז ובלדד טענו כי אלוהים תמיד צודק במשפטו, איוב טוען לעומתם שאלוהים תמיד צודק כי אינו מאפשר משפט צדק.
איוב מכיר בטענותיהם של רעיו "אמנם ידעתי כי כן ומה יצדק אנוש עם אל? אך בה בעת מביע הסתייגות וטוען:"אם יחפץ לריב עימו לא יעננו אחת מני אלף" –האל מתעלם מטענותיו של האדם ולא ניתן לבוא איתו בדברים. איוב טוען שאלוהים חזק אך לא בהכרח צודק "חכם לבב ואמיץ כח מי הקשה אליו וישלם?" – אלוהים כה חזק עד שאף אחד לא יבוא אליו בדברים מפחד שישלם על כך..
עוצמתו של האל בטבע (5-10):
איוב מציג את עוצמתו של האל בטבע בצורת שיר שבח (דוקסולוגיה) אך הוא מדגיש את כוחו ההרסני:
בכוחו של האל להעתיק הרים ממקומם במהירות כזו עד שהם אפילו לא חשים בכך. הוא גורם רעידות אדמה "מרגיז ארץ ממקומה" ומזעזע את יסודותיה, הוא גורם ליקויי חמה ויכול לחסום את אור הכוכבים. "נטה שמים לבדו" אלוהים פורש את השמים על הארץ, "ודורך על במתי ים" הגלים הגבוהים נרמסים תחת רגליו (רמז למיתוס הים), "עשה עש כסיל וכימה וחדרי תמן" –שמות מערכות כוכבים והטענה היא שהאל יצר אותם. ולסיכום: "עשה גדלות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר" האדרת האל החוזרת על דברי אליפז (ה' 9) שהילל את חוכמת ומוסר האל בטבע, ואילו איוב מבקש להדגיש את גדולת האל בטון אירוני- דווקא בכוחות ההרס והחורבן בטבע, יכולתו להפחיד כך שלא ימתחו עליו ביקורת.
חוסר האונים של האדם מול אלוהים (11-21):
כאן מציג איוב את חוסר יכולתו להתמודד עם אלוהים.
"הן יעבר עלי ולא אראה ויחלף ולא אבין לו" – איוב אומר שהאל יכול לחלוף לידו והוא לא יבחין בכך, וכך גם לא יוכל להבין אותו – כיצד אם כן יבוא עימו בדברים על מצבו?
"הן יחתף (יחטוף, יגזול) מי ישבינו? מי יאמר אליו: מה תעשה?" כאשר הוא פוגע, מי יעמוד כנגדו וישאל למעשיו?
"אלוה לא ישיב אפו"- אלוהים אינו חוזר בו מכעסו. "תחתו שחחו עזרי רהב"– רהב היא מפלצת ימית שיצאה כנגד אלוהים ונכנעה לו.
יחס האל לאיוב:
"אף כי אנכי אעננו אבחרה דברי עימו?" אם עוזרי רהב לא יכלו לבוא עימו בדברים, כיצד אוכל אני? או- ברור לי מראש שגם אם אתכנן את דברי לא אוכל לענות לו.
"אשר אם צדקתי לא אענה למשפטי אתחנן"- גם אם אהיה צודק לא אוכל לענות (להעיד) על כך וכל שנותר לי זה להתחנן למשפט.
"אם קראתי ויענני לא אאמין כי יאזין לקולי" גם אם יענה לתחנוני איני מאמין שיקשיב לי ובמקום זאת "אשר בסערה ישופני והרבה פצעי חינם" –במקום להאזין ישלח בי סערה ויפצע אותו ללא הצדקה.
"לא יתתני השב רוחי כי ישבעני ממררים" – האל אינו נותן לי לנשום וממלא אותי בסבל.
איוב מגיע למסקנה כי אלוהים חזק ממנו ותבוסתו בלתי נמנעת. "אם לכוח אמיץ הנה"– אלוהים חזק ממני, "ואם למשפט מי יועידני?" אם ארצה משפט מי יהיה מוכן להקשיב לי? (ייתכן ונעשה כאן תיקון סופרים מ"יועידנו" – כלומר מי יזמין את האל למשפט?)
מסקנת איוב היא שאין צדק, במקום שהאל יענה לתחינותיו הוא רק יכה ויפצע אותו ללא הצדקה ולא יבוא עימו בדברים אלא לא יניח לו לנפשו וימלא אותו במירורים. דברים אלו הם תגובה לדברי בלדד שהפציר באיוב להתפלל ולהתחנן לאלוהים, איוב טוען כי ההפך הוא הנכון, והוא אינו מאמין שהאל ישעה לתחנוניו אלה רק יפגע בו.
הדילמה של איוב (20-21):
"אם אצדק פי ירשיעני תם אני ויעקשני" – אם יטען איוב שהוא צודק הרי שעצם הטענה כנגד האל היא חטא, וגם אם אני תם דברי יציגו אותי כעקשן. בגלל מלכוד זה מואס איוב בחייו כמוצא אחרון במוות.
אין צדק בעולמו של האל (22-24):
"אחת היא! על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה" – גם תמים וגם רשעים בסוף ימותו, מידה אחת נהוגה בעולם, למשל כאשר:
"אם שוט ימית פתאום" – אם יביא אסון פתאומי שיהרוג הרבה אנשים, ובכללם צדיקים, "למסת נקיים ילעג" – הוא ילעג גם לאובדן הנקיים (אין הבחנה בין צדיק לרשע).
"ארץ ניתנה בידי רשע פני שפטיה יכסה"- א. השולטים בעולם הם רשעים המונעים משופטים לקיים משפט ב. הארץ ניתנה בידי השטן.
"מי לא אפוא מי הוא?" אם לא האל, מי הוא האחראי לכל זה?.
הטענה היא כי אלוהים הוא האחראי לעיוות הצדק בעולם, זוהי תשובה לדברי בלדד האומרת שכן, אלוהים כן מעוות משפט צדק.
ייאושו של איוב (25-35):
חיים קצרים: איוב שוב חוזר לקונן על עצמו ומשתמש בשלושה דימויים מן האוויר, הים והיבשה המתארים כמה קצרים חייו:
"וימי קלו מני רץ ברחו לא ראו טובה" –חייו חולפים מהר יותר ממהירותו של רץ שליח
"חלפו עם אניות אבה (גומא)" –אוניות השטות מהר.
"כנשר יטוש אלי אכל" כנשר הטס במהירות לטרף.
איוב מיואש כי הוא משוכנע שהאל ירשיע אותו בכל מקרה:
"אם אמרי אשכחה שיחי אעזבה פני ואבליגה" –לרגעים איוב מנסה לשכוח את מצבו ולהבליג על כאבו. "יגרתי כל עצבתי ידעתי כי לא תנקני" – אך הוא מתמלא פחד וייאוש מהידיעה שאלוהים לא יזכה (ינקה) אותו.
"אנכי ארשע למה זה הבל איגע?"– אין טעם לטרוח לשווא, אלוהים קבע אותי כרשע. איוב מציג זאת בצורת משל: גם אם יתרחץ במי שלג (או אשלג המשמש לניקוי) ובבור ששימש כסבון, גם אז האל יטבל אותו ברפש (שחת) עד שאפילו בגדיו יתעבו אותו ("תעבוני שלמותי"). כלומר גם אם איוב יהיה צדיק גמור ימצא אותו האל אשם.
אין שיווין במשפט שבין אלוהים לאדם:
"כי לא איש כמוני אעננו נבוא יחדיו במשפט" אינני יכול להתדיין עם אלוהים במשפט כשווה אל שווה.
"לא יש ביננו מוכיח ישת ידו על שנינו" –אין מי שיכול לשמש כבורר בנינו, או שניתן לפרש זאת כ- "לו היה מישהו.." שיכל לשפוט בנינו.
מדברים אלו משתמע כי אין תנאי משפט הוגנים שכן אלוהים הוא גם התובע וגם השופט.
"יסר מעלי שבטו ואמתו אל תבעתני"- למרות זאת מוכן איוב לעמוד למשפט רק בכדי שיוסרו ממנו ייסוריו והפחד.
"אדברה ולא איראנו כי לא כן אנכי עמדי"- למרות זאת ידבר בלא פחד כי איני פחדן ואני יודע שהאמת איתי.