איוב פרק ד': נאום אליפז – פירוש וניתוח

יש שטוענים שחצי מפרק ד' בטעות הגיע לפה הוא בכלל בדברי איוב.

חלוקת הפרק ;

א וַיַּעַן, אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי; וַיֹּאמַר. – אליפז בכיר הרעים, סב זקן. אם איוב אומר שמה שהוא מחפש את המטמונים (המוות) אז המטמונים של אליפז זה האל.

ב הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה; וַעְצֹר בְּמִלִּין, מִי יוּכָל. – הניסה ; ה' השאלה. הניסה, מלשון נבואה. אליפז רוצה לומר לו משהו השאלה אם זה אפשרי. תלאה = לעייף. בעצם מה שהוא אומר לו שהדברים שהוא יאמר לו הם דברים שלא יוכל לשמוע אותם אבל הוא לא יכול לעצור במילים. פס' זה עומד בפני עצמו. האם יש טעם לדבר אליך? אבל אין לי ברירה, אני לא יכול לעצור את המילים.

ג הִנֵּה, יִסַּרְתָּ רַבִּים; וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק. – אנשים היו מגיעים לאיוב, אנשים עם צרות. הוא היה עשיר ועוזר לכולם. יסרת רבים – התחושה הראשונה ; גרמת סבל, זה לא הגיוני בהקשר וזה הקושי להבין את הטקסט. יסרת במובן שלתת מוסר. במקור של לתת מוסר, ללמד מוסר,

ד כּוֹשֵׁל, יְקִימוּן מִלֶּיךָ; וּבִרְכַּיִם כֹּרְעוֹת תְּאַמֵּץ. – המילים של איוב הרימו וחיזקו את האנשים שכשלו.

ה כִּי עַתָּה, תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא; תִּגַּע עָדֶיךָ, וַתִּבָּהֵל.- איוב המרוכז בעצמו, הוא לא הראשון שנכשל והיה לו קשה שהייתה לו צרה. הוא זה שעודד כל החיים אנשים שנכשלו, כעת שזה מגיע אליו הוא הולך אחורה, סוג של צביעות. אפשר להסתכל כביקורת או סוג של עידוד.

ו הֲלֹא יִרְאָתְךָ, כִּסְלָתֶךָ; תִּקְוָתְךָ, וְתֹם דְּרָכֶיךָ. ז זְכָר-נָא–מִי הוּא נָקִי אָבָד; וְאֵיפֹה, יְשָׁרִים נִכְחָדוּ. ח כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי, חֹרְשֵׁי אָוֶן; וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ. ט מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ; וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ. י שַׁאֲגַת אַרְיֵה, וְקוֹל שָׁחַל; וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ. יא לַיִשׁ, אֹבֵד מִבְּלִי-טָרֶף; וּבְנֵי לָבִיא, יִתְפָּרָדוּ. יב וְאֵלַי, דָּבָר יְגֻנָּב; וַתִּקַּח אָזְנִי, שֵׁמֶץ מֶנְהוּ. יג בִּשְׂעִפִּים, מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה; בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה, עַל-אֲנָשִׁים. יד פַּחַד קְרָאַנִי, וּרְעָדָה; וְרֹב עַצְמוֹתַי הִפְחִיד. טו וְרוּחַ, עַל-פָּנַי יַחֲלֹף; תְּסַמֵּר, שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי. טז יַעֲמֹד, וְלֹא-אַכִּיר מַרְאֵהוּ– תְּמוּנָה, לְנֶגֶד עֵינָי; דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע. יז הַאֱנוֹשׁ, מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק; אִם מֵעֹשֵׂהוּ, יִטְהַר-גָּבֶר. יח הֵן בַּעֲבָדָיו, לֹא יַאֲמִין; וּבְמַלְאָכָיו, יָשִׂים תָּהֳלָה. יט אַף, שֹׁכְנֵי בָתֵּי-חֹמֶר–אֲשֶׁר-בֶּעָפָר יְסוֹדָם: יְדַכְּאוּם, לִפְנֵי-עָשׁ. כ מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻכַּתּוּ; מִבְּלִי מֵשִׂים, לָנֶצַח יֹאבֵדוּ. כא הֲלֹא-נִסַּע יִתְרָם בָּם; יָמוּתוּ, וְלֹא בְחָכְמָה.

איוב פרק ד' – חלוקת הפרק לפס'

א וַיַּעַן, אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי; וַיֹּאמַר. – "ויען" – לענות / שירה. המספר, גוף שלישי. מפס' ב' אליפז מתחיל לדבר.

ב הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה; וַעְצֹר בְּמִלִּין, מִי יוּכָל. – עומד בפני עצמו; האם אפשר לשאת לך דברים? האם אתה יכול לקבל אותם? אם אני אשא דברים לפניך זה אולי ילאה אותך? . ועצור במילין – לפעמים אדם צריך לדבר גם אם הוא לא יכול. אליפז אינו יכול לעצור במילותיו

ג הִנֵּה, יִסַּרְתָּ רַבִּים; וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק. – "הנה" פתיחה. שדה סמנטי של אברי גוף.

ד כּוֹשֵׁל, יְקִימוּן מִלֶּיךָ; וּבִרְכַּיִם כֹּרְעוֹת תְּאַמֵּץ. – תאמץ, תחזק, תעודד.

ה כִּי עַתָּה, תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא; תִּגַּע עָדֶיךָ, וַתִּבָּהֵל. – הוא מגיב לדברי איוב (שקילל את יומו שנולד) ; בעבר אתה חיזקת אנשים וכאשר זה מגיע אלייך אתה נבהל ולא מסוגל להתמודד עם זה כמו שהוא ציפה שאנשים יקשיבו לו ויתמודדו. הם באים לעודד אותו וכעת הוא שכח כל מה שייעץ לאנשים. הוא זה שצריך להראות דוגמא אישית.

ו הֲלֹא יִרְאָתְךָ, כִּסְלָתֶךָ; תִּקְוָתְךָ, וְתֹם דְּרָכֶיךָ.

ז זְכָר-נָא–מִי הוּא נָקִי אָבָד; וְאֵיפֹה, יְשָׁרִים נִכְחָדוּ. – איפה ישרים נכחדו – התשובה היא אין! זה לא נכון. בקיצור הוא אומר לו אם אתה טוב אל תדאג אבל אם אתה סובל כנראה שאתה לא 100%. משמע – אין מצב של צדיק ורע לו.

ח כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי, חֹרְשֵׁי אָוֶן; וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ. – חורשי און; חורשים מזימות, עושים דברים רעים והם לכאורה קוצרים את הרוע (העמל). כלומר, נראה לאיוב שהם מרוויחים מהרוע.

ט מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ; וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ. – בקיצור הוא אומר, כשרואים רשע שטוב לו – זה זמני!

י שַׁאֲגַת אַרְיֵה, וְקוֹל שָׁחַל; וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ. – האריה כאן ביטוי לזה שעושה רע.

יא לַיִשׁ, אֹבֵד מִבְּלִי-טָרֶף; וּבְנֵי לָבִיא, יִתְפָּרָדוּ. – בסופו של דבר הליש האריה הרע ימות כי לא יהיה לו אוכל.

אין צדיק ורע לו וגם אין רשע וטוב לו — > אם יש זה באופן זמני!!! הרשע מקביל לאריה!!!

פס' י"ב – כ"א זו יחידה המחולקת לשתיים; יב – ט"ז , י"ז – כ"א

יב וְאֵלַי, דָּבָר יְגֻנָּב; וַתִּקַּח אָזְנִי, שֵׁמֶץ מֶנְהוּ.

יג בִּשְׂעִפִּים, מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה; בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה, עַל-אֲנָשִׁים.

יד פַּחַד קְרָאַנִי, וּרְעָדָה; וְרֹב עַצְמוֹתַי הִפְחִיד.

טו וְרוּחַ, עַל-פָּנַי יַחֲלֹף; תְּסַמֵּר, שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי. (מזכיר את סיפור אליהו)

טז יַעֲמֹד, וְלֹא-אַכִּיר מַרְאֵהוּ– תְּמוּנָה, לְנֶגֶד עֵינָי;

דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע.

קיימת פה תיאור של נבואה של חזיונות לילה. תיאור איך נביא נותן נבואה. החלחלה שהם מקבלים כאשר הם מקבלים נבואה! הוא רק אומר מה הוא רואה. לא ברור את מי הוא רואה ; ה' או מלאך. רואה משהו שהוא לא מזהה אבל מצליח להבין ממנו משהו, שמץ, חלק מהדברים הבין. עד כה הוא דיבר מההיגיון שלו מידע על העולם, פה הוא מסתייע בהתגלות ומתאר את ההתגלות שאותה הוא קיבל בעניין הזה של איוב ומבסס את דבריו באופן יותר משכנע ותקפות מסוימת. (ספר איוב הוא מאוחר ודיי מלא בטקסטים המעידים שהוא מכיר טקסטים אחרים במקרא)

תיאור התוכן הנבואי:

יז הַאֱנוֹשׁ, מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק; אִם מֵעֹשֵׂהוּ, יִטְהַר-גָּבֶר. – מתחיל בה' השאלה. אם – שוב לשון שאלה. כעת מתחיל התוכן לאחר שהוא תיאר את מה שהוא ראה. כעת הנבואה מתחילה! קיימת כאן תקבולת "האם אנוש יכול להיות יותר מה'?" שאלה רטורית שתושבתו של אליפז – לא! הגבר לא יכול להיות יותר צודק ממי שעשה את הגבר הזה! – אדם לא צודק מול ה'. תמיד ה' צודק! תורת הגמול תמיד צודקת! אין מצב שה' עושה עוול.

יח הֵן בַּעֲבָדָיו, לֹא יַאֲמִין; וּבְמַלְאָכָיו, יָשִׂים תָּהֳלָה. – "תהלה";

יט אַף, שֹׁכְנֵי בָתֵּי-חֹמֶר–אֲשֶׁר-בֶּעָפָר יְסוֹדָם: יְדַכְּאוּם, לִפְנֵי-עָשׁ. "עש" זו תולעת/פרפר – בע"ח קטן.

כ מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻכַּתּוּ; מִבְּלִי מֵשִׂים, לָנֶצַח יֹאבֵדוּ.

כא הֲלֹא-נִסַּע יִתְרָם בָּם; יָמוּתוּ, וְלֹא בְחָכְמָה. – יתר זהו חוט. החבל הוא ביטוי להמשכיות החיים. חבל החיים של האדם נחתך. בקיצור בני האדם הם מאוד זמניים, הם שום דבר, בקלות מתים, אף אחד לא רואה בכלל. אין להם נצחיות. יסודם בעפר מול ה' שהוא נצחי! אין מצב שהאדם יהיה צודק וה' טועה! זהו רעיון הנבואה!!

הרעיון הוא שהוא מתחיל עם העבדים של ה' שהם לא כמוהו. הם פחות ממנו, לא מושלמים כמוהו. קל וחומר, יותר מכך, אנשים שבעפר יסודם! יש אמירה – שאדם לא צודק מול ה', אפילו מלאכים/ עבדיו של ה' – הם פחות ממני! על אחת כמה וכמה אדם פשוט ורגיל ואולי העש (שתאכל את גופו לאחר שימות. הם לא נצחיים לא כמו המלאכים, שום דבר לא מולו. אפילו העש חזקה מהם. יש פה ניסיון להעצים את ה', לשים את המלאכים באמצע והאדם פחות מכולם. אדם כזה שתולעת יכולה לאכול את בשרו יכול להיות יותר צודק מה'. – יש מדרג יש את ה' למעלה, מלאכים ואדם – אפילו המלאכים לא בדרגה של ה' לא צודקים לעומתו קל וחומר אנשים שבעפר יסודם.

חזרה אל סיכום ספר איוב