הרקע להצהרת כורש
(הצהרת כורש נקראת גם "הכרזת כורש"): גלות בבל נמשכה כ-50 שנה. בעיני היהודים היא נתפסה כעונש על חטאיו של העם. המלך בבבל נבוכדנאצר נחשב בעיני היהודים כשליח אלוהים למרות מעשיו הקשים כלפי יהודה. מלך פרס כורש נחשב גם הוא בעיני היהודים כשליח האל. הצהרתו על כך שמותר ליהודי בבל לשוב לארץ ולהקים את בית המקדש הולידה תחושה של משיחיות. כורש נחשב בעיני רבים כמושיע שבזכות מעשיו תסתיים הגלות. העם היהודי ישוב לארצו, יקיים בה מדינה עצמאית ויהיה אור לגויים.
לא כל היהודים הוגלו מיהודה לבבל. בארץ נשאר יישוב של אוכלוסייה מועטה יחסית (ישוב קטן). העילית של תושבי יהודה עברה לבבל ושם הם הקימו בתים ונטעו שדות, וזכו במשך הזמן ליחס מועדף.
הצהרת כורש מופיעה בתנ"ך בספר עזרא שם מופיע תרגום מארמית וגם בספר דברי הימים ב' פרק ל"ו פסוק כב-כג.
תוכן הצהרת כורש
כורש מדבר בשם ה' ואומר שה' ציווה עליו לבנות לו בית בירושלים.
כורש פונה בהצהרה לשני סוגים של אוכלוסייה בקרב יהודי בבל :
א. כורש פונה אל העולים ליהודה – הוא נותן להם רשות לעלות לציון, לשקם את ירושלים ולבנות מחדש את בית המקדש. הוא נותן אישור להחזרת כלי המקדש לירושלים.
ב. כורש פונה לנשארים בבבל – הוא פונה ומבקש מהם שיציידו את העולים בכסף, זהב, רכוש ובהמות.
הנימוקים למתן הכרזת כורש
א. נימוק מדיני, פוליטי – כורש רצה לרכוש את אהדת הנתינים שבממלכתו ואת שיתוף הפעולה שלהם על מנת ליצור שקט, סדר ויציבות. הוא הבליט את הניגוד בינו לבין המלכים הבבליים.
ב. נימוק צבאי – כורש רכש אוכלוסייה אוהדת באזורים שונים באימפריה כדי למנוע כניסה של אויבים לתוכה. ארץ ישראל הייתה מקום אסטרטגי והיוותה בסיס על התמודדות עם המרידות שפרצו במצרים. כלומר, א"י היוותה מקום להקמת ישוב פרו פרסי סמוך למצרים.
ג. סובלנות – כורש היה מלך סובלני שכיבד עמים אחרים ודתות אחרות. כורש נקט במדיניות של שיקום ובנייה בניגוד לקודמיו הבבליים אשר נקטו בגישה של גלות והרס. כורש הכיר במלכות ה', לכן ביקש לפעול כמי שרואה עצמו כשליח ה'.
ד. נימוק אישי – כורש פרסם את ההצהרה כאות תודה ליהודים על כך שתמכו בו במלחמותיו מול הבבליים.
דמותו של כורש
כורש היה מלך פרס. כורש נחשב גדול הכובשים של המזרח הקדום. הוא החל את כיבושיו בשנת 550 לפנה"ס כאשר מרד בממלכה ויצר ממלכה חדשה בפרס, משם פנה בכיבושים לכיוון מערב וכבש את אסיה הקטנה (תורכיה). תוך 7 שנים השלים את כיבושיו, כיבושו האחרון היה ממלכת בבל שנפלה בשנת 539 לפנה"ס. לפי ההיסטוריון היווני הרודוטוס מצטיירת דמותו כמלך סובלני ונאור שכיבד את המסורת של כל עם והרשה לכל העמים הכבושים לחזור לארצותיהם ולשמור על פולחניהם. הוא גם פקד לשקם מקדשי אלים בכל רחבי ממלכתו.
כורש מופיע בהיסטוריה כמלך משקם ובונה ולא כמלך הורס ומנפץ ערים ומקדשים. לדוגמא – כאשר כבש את בבל הוא נקט כלפיהם ביחס סובלני, הוא לא הרס את עיר הבירה ולא הגלה את תושביה כפי שניתן היה לצפות, אלא הפך את בבל לעמוד התווך של האימפריה הפרסית. נכונותו לנהוג בסובלנות כלפי בבל מעידה על חוכמתו ועל ראייה לטווח ארוך : שיתוף בבל באימפריה הפרסית תוך ניצול צבאה והידע שלה.
הדת הפרסית היא דת פוליתיאיסטית כלומר, דת שמאמינה בריבוי של אלילים.
הדת היהודית – היא דת מונותיאיסטית – אמונה באל אחד. ביהדות יש אל אחד בלבד.
כורש היה מוכן לצרף את האל היהודי לקבוצת האלילים שבהם הוא האמין.
חשיבותה של הצהרת כורש ומשמעותה
א. ההצהרה אפשרה ליהודים לחזור לעצמם, לבנות את בית המקדש השני ולחדש סביבו את החיים הרוחניים והדתיים.
ב. הצהרת כורש עוררה את השאיפות הלאומיות של היהודים. כלומר, היהודים ראו בשיבת ציון הזדמנות לחדש את מלכות בית דוד ואת השליטה של היהודים בא"י. יש לציין כי לכורש לא היו כוונות כאלו כשפרסם את הצהרתו. הוא לא ביקש להקים מדינה עצמאית ביהודה אלא לבנות את חיי הדת בלבד (מרכז דתי בלבד).
ג. ההצהרה אפשרה תמיכה כספית מאוצר המלך לבניית בית המקדש. ההצהרה הבהירה כי לשיבת ציון ולבניית המקדש יש גיבוי ותמיכה מצד המלך.
הצהרת כורש – מסמך מהימן ?
רבים ניסו להוכיח כי הצהרת כורש היא זיוף. ישנם חוקרים הטוענים כי ההצהרה היא זיוף של סופר יהודי שרצה להציג בסיס חוקי לבניית המקדש. ישנם חוקרים הטוענים ההפך – הם טוענים כי ההצהרה אינה מעשה של זיוף ומציגים טענות המפריכות (שוללות) טענה זו :
א. כורש נהג בסובלנות גם כלפי עמים אחרים, ואין בהכרזה מדיניות מיוחדת לעם היהודי.
ב. נשמרו גרסאות שונות של ההכרזה, עובדה שמוכיחה שהייתה כנראה הכרזה ראשונית.
ג. במסמך (תעודה) שנקראת "כתובת הגליל" – כתובה בכתב היתדות הבבלי, זהו מסמך של בית המלוכה. בכתובת זו מכריז כורש על כיבוש בבל ועל מעשי החסד שעשה עם תושביה. כורש מכריז כי נשלח לכבוש את בבל על ידי האל הבבלי מראדוך (האל הראשי של בבל) ובעזרתו הוא ניצח ושיקם את המקדשים המקומיים.
כתובת הגליל מבהירה שכורש נהג בסובלנות כלפי כל העמים שבממלכתו וביניהם היהודים. לכולם הוא קרא לבנות את מקדשיהם ולקיים את הפולחן הדתי שלהם.
כתובת הגליל היא למעשה מסמך שמאשר את הצהרת כורש המופיעה בספר עזרא א. על פי תעודה זו ניתן ללמוד כי הצהרת כורש היא מהימנה.
ראו גם: הצהרת כורש ושיבת ציון – סיכום
כורש ופרס בין אימפריאליזם וסובלנות דתית
