פרק א' בספר עזרא מתאר את אחד הרגעים המכוננים בתולדות העם היהודי: סיום גלות בבל ותחילתה של שיבת ציון, בעקבות הצהרת כורש מלך פרס. הפרק מתמקד בהתגשמות נבואות ירמיהו, בצהרת המלך הפרסי, ובתחילת תהליך ההתארגנות לעלייה לארץ ישראל ולבניית בית המקדש השני.
עזרא א', פסוק 1 – "לְכַלּוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָהוּ"
הפרק נפתח באזכור ישיר של נבואת ירמיהו, לפיה גלות בבל תימשך 70 שנה (ירמיהו כ"ה 12; כ"ט 10). אמנם מדובר במספר סמלי־טיפולוגי, אך מבחינה כרונולוגית, הזמן שחלף מגלות יהויכין (597 לפנה"ס) ועד הצהרת כורש (538 לפנה"ס) אכן קרוב למספר זה. החשיבות המרכזית של פתיחה זו היא בהדגשת שליטת ה' בהיסטוריה: האירועים המדיניים, ובכללם עלייתו של כורש והחלטותיו, מוצגים כהגשמת רצון ה'.
הביטוי "העיר ה' את רוח כורש" ממשיך את מגמת ההשגחה האלוהית, כפי שנראה גם בנבואות ישעיהו (פרק מ"ד ואילך), שם כורש מתואר כמשרת ה' ואף כמשיחו – שליחו להחזיר את הגולים לציון ולבנות את המקדש.
פסוקים 2–4 – הצהרת כורש: גרסה עברית
הצהרת כורש המופיעה כאן בעברית (ובפרק ו' בארמית) כוללת שני יסודות רעיוניים:
השקפה אוניברסלית – "כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוהי השמים": אל כלל־עולמי שמעניק סמכות לכל מלכותו של כורש.
השקפה מקומית – "הוא האלוהים אשר בירושלים": תפיסה פוליתאיסטית או סובלנית דתית, לפיה לכל עם יש את אלוהיו המקומי, וכורש רואה את עצמו כשליחו.
ניתוח היסטורי־ארכיאולוגי של הצהרות דומות מגלה שכורש נקט גישה זו גם כלפי עמים אחרים – למשל ב"גליל כורש" שנמצא בבבל, שם הוא מכריז על החזרת פסלים ומקדשים לעמים שונים. נראה אפוא שכורש לא האמין באלוהי ישראל דווקא, אלא אימץ מדיניות מכילה של שיקום פולחני מתוך מטרה לחזק את נאמנות העמים לשלטונו.
החזרה ליהודה – רשות ולא חובה
הביטויים "מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ" ו–"יַעַל" מלמדים כי העלייה ליהודה היא אפשרית אך איננה חובה. היא מוצעת ליהודים בלבד, כזכות – לא כצו מדיני. מכאן עולה הבחנה בין רשות לחזור לבין הכרה בעצמאות לאומית – דבר שכורש לא העניק.
פסוק 4 מדגיש את חשיבות הסולידריות: אלו שאינם עולים – בין אם מבחירה ובין אם בגלל נסיבות – מצווים לתמוך בעולים בכסף, בזהב, ובנכסים. הביטוי "אנשי מקומו" יכול להתפרש בשתי דרכים:
שכניו היהודים של העולה – קרוביו שנותרו בבבל.
כלל תושבי המקום – גויים כלולים – שתורמים מתוך כפיפות לשלטון.
מעמד העולים וששבצר הנשיא
הפסוקים הבאים מתארים את תחילת תהליך ההתארגנות. בראש העולים עומד ששבצר, המכונה "הנשיא ליהודה". זהותו המדויקת של ששבצר אינה ברורה – יש המזהים אותו עם זרובבל, ויש שרואים בו נציב מונה על ידי פרס, בתואר "פחה". תפקידו היה להוביל את העלייה ולפקח על מלאכת שיקום בית המקדש.
הרכב העולים וכלי המקדש
העולים הראשונים כוללים את ראשי המשפחות משבטי יהודה ובנימין, כוהנים, לויים ועבדים – סך הכול קרוב ל־50,000 איש (עזרא ב'). מדובר בעלייה משמעותית, אם כי לא מקיפה – רוב היהודים נותרו בבבל.
בסיום הפרק מופיעה רשימה של כלי מקדש שמוסר גזבר המלך לעולים. הרשימה מעוררת קושי: היא שונה לחלוטין מהתיאור הקודם של כלי המקדש שנבזזו בידי נבוכדנאצר (מלכים ב', כ"ה). ייתכן כי חלק מהכלים הוחלפו, נאספו או השתמרו בדרך לא ברורה – אך אין לנו תיעוד שמסביר את ההבדלים.
עזרא ב' – רשימת העולים
פרק ב' מציג רשימה מדוקדקת של משפחות, מוצא, מיקום וסטטוס חברתי. הרשימה מופיעה שוב בנחמיה ו', והיא מדגישה את רציפות הזהות והזיכרון ההיסטורי. מטרתה להבטיח את זכויות השבים: להשתייכות לשבט, למעמד כוהני או לוי, ולהכרה כחלק מהעם.
עזרא א' – סיכום
עזרא פרק א' מתאר את אחד מהרגעים החשובים בתולדות עם ישראל – ראשית שיבת ציון. מדובר בצעד משמעותי אך חלקי: עלייה מרצון, לא כפויה; חזרה דתית־תרבותית, לא מדינית. כורש מצטייר כשליח ה', אך גם כשליט חכם ונבון שמפעיל מדיניות דיפלומטית זהירה. ההתגשמות של נבואת ירמיהו נותנת לאירוע תוקף תיאולוגי עמוק, והצהרת כורש מהווה בסיס להתחדשות דתית ולתקווה לעתיד ריבוני – שתושלם רק בדורות הבאים.
מתוך: סיכומים בתנ”ך לבגרות – חורבן, גלות וגאולה
סיכום נוסף של עזרא א
