בנימין זאב הרצל זכור לנו לרוב כ“חוזה המדינה”, מי שחזה את מדינת היהודים וייסד את התנועה הציונית. אך לצד החזון הספרותי והפוליטי, הרצל היה גם דיפלומט מבריק שניסה להשיג את הבלתי־אפשרי: להקים בית לאומי לעם היהודי בזירה בינלאומית רווית אינטרסים. ניסיונותיו מול גרמניה, טורקיה ובריטניה מלמדים על חכמתו, על מגבלות כוחו וגם על הלקחים שיש לנו היום ביחסי חוץ.
בין גרמניה לטורקיה: חיפוש בעלי ברית
הרצל הבין שכדי להשיג לגיטימציה למפעל הציוני הוא חייב את תמיכת אחת המעצמות הגדולות. גרמניה הקיסרית נראתה לו כתובת טבעית: מדינה מודרנית עם קשרים הדוקים לאימפריה העות'מאנית. הוא ניסה לרתום את הקיסר וילהלם השני לרעיון, ואף נפגש עמו בירושלים. אף שהקיסר התרשם, גרמניה לא ראתה בציונות אינטרס מרכזי.
מכאן פנה הרצל לאימפריה העות'מאנית עצמה. הוא הציע לסולטן עבדול חמיד סיוע כלכלי תמורת זכויות להתיישבות יהודית בארץ ישראל. אך האימפריה, שהייתה בעיצומם של קשיים פנימיים, חששה מערעור השליטה בארץ ישראל וטרקה בפניו את הדלת.
בריטניה: חלון ההזדמנויות
הפריצה המשמעותית ביותר התרחשה מול בריטניה. הרצל הציע רעיונות שונים – כולל התיישבות בסיני ובאוגנדה – והצליח לעניין את המעצמה ששלטה בנתיבי הסחר החשובים בעולם. כאן נולדה “תוכנית אוגנדה”, שנויה במחלוקת אך חשובה דיפלומטית: לראשונה, מעצמה אירופית הציעה פתרון טריטוריאלי רשמי לעם היהודי. גם אם הצעה זו לא התממשה, היא סימנה שהציונות עלתה על מפת הדיפלומטיה העולמית.
לקחים מדיפלומטיה רב־זירתית
הרצל ניהל מדיניות רב־זירתית: פנייה למעצמות שונות בו־זמנית, יצירת בריתות זמניות, ושימוש במנופי לחץ כלכליים ופוליטיים. הצלחותיו היו חלקיות, אך הן יצרו שפה פוליטית חדשה לעם שהיה עד אז נטול ייצוג בינלאומי. הכישלונות לימדו על מגבלות הכוח של תנועה צעירה, אך גם על חשיבות הנראות: עצם העובדה שמעצמות שקלו את רעיונותיו שינתה את מעמד הציונות בעולם.
