ב-4 ביוני 1917, מספר חודשים לפני הצהרת בלפור המפורסמת, נמסרה לראשונה הצהרת תמיכה רשמית של מעצמה בתנועה הציונית – הצהרת קמבון. מסמך זה, שנכתב על ידי הדיפלומט הצרפתי ז'יל קמבון ונשלח למדינאי הציוני נחום סוקולוב, שיקף את ההכרה הצרפתית במשמעות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. ההצהרה לא כללה הבטחה להקמת מדינה יהודית, אך תמכה בחידוש ההתיישבות היהודית תחת חסות מעצמות ההסכמה.
הרקע להצהרת קמבון
מאז תחילת מלחמת העולם הראשונה, צרפת הייתה מודעת לשאיפות הציוניות בארץ ישראל. חלק מהדיפלומטים הצרפתים ראו בתנועה הציונית כלי אפשרי לגיוס אהדת היהודים בארצות הברית לטובת מדינות ההסכמה, מתוך הנחה שיהדות ארה"ב היא ציונית יותר מיהדות צרפת. מאמצים דיפלומטיים מוקדמים כללו שליחים יהודים כמו נחום סלושץ, שניסו לשכנע את ממשלת צרפת להביע תמיכה בציונות. למרות זאת, עד 1917 נותרה עמדת צרפת כלפי הציונות אמביוולנטית.
בשנים 1915–1916 ניהלו צרפת ובריטניה משא ומתן על חלוקת המזרח התיכון לאחר תום המלחמה, מה שהוביל להסכם סייקס–פיקו. במסגרת ההסכם, נקבע כי מרבית שטחה של פלשתינה יהיה תחת שלטון בינלאומי. עם זאת, שתי המדינות לא היו מרוצות מההסדר, וכל אחת שאפה לחזק את עמדתה לקראת המשא ומתן העתידי. הבריטים, שראו בתמיכת צרפת בציונות מכשול לשאיפותיהם בארץ ישראל, פעלו כדי להביא את ממשלת צרפת להצהרה פומבית בנושא.
המשא ומתן בין סוקולוב לצרפתים
נחום סוקולוב, אחד ממנהיגי ההסתדרות הציונית, נשלח מטעם ההנהגה הציונית לנהל משא ומתן עם ממשלות אירופה. בפברואר 1917, בתיווך הבריטי, נפגש סוקולוב עם הדיפלומט שארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו, שהבהיר כי צרפת אינה מעוניינת לוותר על דרישותיה בפלשתינה. עם זאת, פיקו הסכים להעביר את דרישות התנועה הציונית לממשלתו בנימה חיובית.
באפריל 1917 חזר סוקולוב לפריז ונפגש עם בכירים במשרד החוץ הצרפתי, כולל ז'יל קמבון. בפגישה זו הציג סוקולוב תוכנית ליישוב יהודים בארץ ישראל, והדגיש כי ההנהגה הציונית עדיין מתלבטת בין שלטון בריטי לצרפתי. בכך ניסה לדחוק בצרפתים להצהיר על תמיכתם, כדי ליצור תחרות בין המעצמות.
תוכן הצהרת קמבון
ב-4 ביוני 1917, לאחר דיונים בממשלת צרפת, נמסרה ההצהרה הרשמית בחתימתו של ז'יל קמבון לנחום סוקולוב. בהצהרה נאמר:
"באדיבותך, הסברת לי את התוכנית שלה מקדיש אתה את כל מאמציך, ואשר מטרתה לפתח את ההתיישבות היהודית בפלשתינה… ממשלת צרפת, שנכנסה למלחמה זו כדי להגן על עם שהותקף, ואשר ממשיכה במאבקה כדי להבטיח את ניצחון הצדק על פני הכוח, לא יכולה שלא להרגיש אהדה למטרתך, שהצלחתה כרוכה בהצלחתן של בנות הברית. אני שמח להעניק לך כאן הבטחה כזו."
על אף שההצהרה לא דיברה על הקמת מדינה יהודית, היא הביעה תמיכה ברעיון של חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל תחת חסות מדינות ההסכמה. זה היה הצעד הראשון של מעצמה אירופית להכרה בתנועה הציונית.
השפעת ההצהרה על הצהרת בלפור
הצהרת קמבון הייתה קריטית בכך שהיא סללה את הדרך להצהרת בלפור. מיד לאחר מסירת ההצהרה, הבריטים הבינו כי הם עלולים לאבד את יוקרתם בקרב הציונים, ולכן האיצו את גיבוש ההצהרה הבריטית. ביוני 1917 פנו תומכי הציונות בממשלת בריטניה לארתור ג'יימס בלפור בדרישה לפרסם הצהרה דומה. לאחר חודשים של דיונים וניסוחים, נחתמה הצהרת בלפור בנובמבר 1917.
באופן אירוני, צרפת קיוותה שהצהרת קמבון תחזק את עמדתה במשא ומתן על פלשתינה, אך בפועל, היא תרמה להצהרה הבריטית, שסייעה לבריטניה להבטיח את שליטתה בארץ ישראל ולדחוק את רגלי צרפת מהאזור.
לסיכום, הצהרת קמבון הייתה רגע מכריע בתולדות הציונות, אף על פי שלבסוף הייתה לה השפעה הפוכה מזו שציפו לה הצרפתים. לראשונה, מדינה אירופית הכירה בזכות היהודים להתיישב בארץ ישראל, מה שסלל את הדרך להצהרת בלפור ולהמשך המאבק המדיני על עתיד פלשתינה. ההצהרה ממחישה את הדינמיקה המורכבת בין המעצמות, את תפקידם של הציונים במגעים הדיפלומטיים, ואת התחרות הבין-מעצמתית שהובילה לתוצאה ששינתה את מהלך ההיסטוריה היהודית והעולמית.
