הרקע להסדר הסטטוס קוו בישראל נטוע עמוק בתולדות התנועה הציונית ובהתפתחות יחסיה עם הזרמים הדתיים, בעיקר עם האורתודוקסיה. מראשית דרכה, התאפיינה ההנהגה הציונית – שהייתה ברובה חילונית – בגישה פרגמטית ופשרנית ביחס לדת, מתוך הבנה ששיתוף פעולה עם גורמים דתיים חיוני להצלחת הפרויקט הלאומי.
כבר בשלהי המאה ה-19, ניתן לזהות ניסיונות לגבש זהות יהודית לאומית כוללת שתשלב גם מרכיבים דתיים. אהוד לוז וההיסטוריון אנתוני ד’ סמית תיארו את הציונות כתנועה "פוסט-רפורמית": רבים ממנהיגיה היו יהודים שהזדהו עם ערכי הנאורות וההשכלה, אך עם כינון התנועה הלאומית, זנחו את עימותיהם עם הדת ונכנסו לברית עם האורתודוקסיה כדי לעצב זהות לאומית מלוכדת.
מקרה מייצג לכך הוא זכריה פרנקל, שפרש כבר בשנת 1842 מהתנועה הרפורמית בשל שאיפתו לעצמאות מדינית יהודית, ומאז פעל נגד הרפורמה הדתית. דפוס זה חזר גם אצל דמויות אחרות, כמו צבי גרץ ומשה הס, שהבינו כי אין לבסס תודעה לאומית מנותקת מהמסורת.
באופן מובהק יותר, אגודת חובבי ציון – שבה המשכילים היו הגורם הדומיננטי – הגיעה להבנה עם האורתודוקסים: האחרונים ויתרו על הנהגה ציבורית, ובתמורה הובטח להם פיקוח רוחני על אופי היישוב החדש בארץ ישראל. בכך נוצרה חלוקת אחריות סמויה – המעשיות בידי החילונים, והרוחניות בידי הדתיים.
הרצל עצמו, כמנהיג התנועה הציונית, חתר לשילוב הזרמים האורתודוקסיים. הוא דאג להביא רבנים אורתודוקסים לקונגרס הציוני הראשון, כיבד אותם בטקסים, והדגיש את הקשר בין הציונות לבין היהדות: "שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה לארץ היהודים". מאמרו "המנורה" מבטא את תפיסתו כי הציונות זקוקה לרוחם של יהודי מזרח אירופה האורתודוקסים, ולא רק לאנשי ההשכלה.
בדור הבא של הציונות, ההנהגה הסוציאליסטית של תנועת העבודה – ובראשה אהרן דוד גורדון וברל כצנלסון – זנחה את האוניברסליזם המובהק ואימצה גישה המוקירה את היסוד הדתי-יהודי כבסיס תרבותי לאומי. דוד בן-גוריון, שהוביל את המאבק להקמת המדינה, היה נכון לפשרות מרחיקות לכת עם הציבור הדתי כדי לשמור על אחדות העם.
גישה זו, שהתפתחה לאורך עשרות שנים, סללה את הדרך להסדר הסטטוס קוו – אותו איזון עדין ופרגמטי בין חילוניות לדת, שמטרתו לשמר את מרקם החיים המשותף של החברה הישראלית עד היום, עם כל הקשיים המתלווים אליו.
חזרה אל: מאפייניה של ישראל כמדינה יהודית
