הקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבאזל שבשווייץ באוגוסט 1897 מסמן את ראשיתו הממסדית של המפעל הציוני המודרני. הרצל, שהוביל את כינוס הקונגרס, הבין כי כדי לתרגם את הרעיון הציוני לכוח פוליטי ממשי, נדרש מוסד מייצג, אסטרטגיה משותפת ושפה מדינית שתגשר בין הזרמים השונים של התנועה. ואולם, מאחורי ההצהרות החגיגיות ותמונת הניצחון הידועה של הרצל עומד סיפור פוליטי מורכב, שבו התנהלו מאבקי כוח, מתחים אידאולוגיים וניסיונות בלתי פוסקים לאחד קולות שונים תחת מטרייה רעיונית אחת – הציונות המדינית.
הקרקע הפוליטית לקונגרס: מהפכים בתוך התנועה
טרם הקונגרס הציוני הראשון, התנועה הציונית לא הייתה תנועה מאורגנת אלא רשת רופפת של אגודות ואישים בעלי השקפות שונות: חובבי ציון בעלי אוריינטציה פרקטית שהתמקדו בהתיישבות בארץ ישראל, לעומת ציונים מדיניים שדגלו בהשגת צ׳רטר חוקי ובלגיטימציה בינלאומית לפעולה הלאומית היהודית. הרצל, בהיותו עיתונאי מדיני בן זמנו, האמין שללא מסגרת פוליטית ברורה שתייצג את העם היהודי כקולקטיב – לא ניתן יהיה להתקדם כלל.
הרצל התקשה להשיג תמיכה בקרב חובבי ציון הוותיקים, במיוחד ברוסיה ובפולין. אלה הסתייגו מגישתו המדינית והתנגדו לתפיסת ההנהגה המרכזית שהוא ביקש לכונן. רבים מהם חששו מאנטישמיות ומפגיעה במעמדם החוקי של היהודים במדינותיהם, ונרתעו מהרעיון של כינוס יהודי פומבי בעל אופי לאומי. על כן, הרצל נאלץ לעיתים לעקוף את המוסדות הוותיקים, ופנה ישירות לקהילות יהודיות במערב אירופה במטרה לגייס תומכים.
באזל כזירה פוליטית: בין אחדות להכרעה
הקונגרס עצמו הפך לזירה של פשרות ודריכות. מתוך כ-200 צירים שהשתתפו, הגיעו רבים מתוך תחושת שליחות – אך עם עמדות שונות. היו ביניהם אורתודוקסים שראו בעין חשדנית כל יומרה לאומית שאינה מבוססת על גאולה משיחית, מתבוללים שקיוו לשלב את הציונות באירופה הליברלית, וסוציאליסטים שדרשו מענה גם למצוקות המעמדיות של היהודים.
הדיון המרכזי נסב סביב ניסוח מטרת הציונות. המחלוקת העיקרית הייתה בין הרצל ובני בריתו לבין גורמים מתונים יותר שהעדיפו ניסוח עמום, מתוך חשש מתגובה אנטישמית במדינותיהם. הרצל, שידע את חשיבות הרגע, התעקש על נוסח ברור וחד משמעי. לאחר מו״מ מתוח הושגה הסכמה על תוכנית באזל, שנוסחה במילים מדודות אך תקיפות: "הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ ישראל מובטח על פי משפט הכלל."
בצד ההכרזה העקרונית, הוקמו מוסדות ראשונים לתנועה – ובהם הוועד הפועל הגדול והקטן, והמשרד הציוני. בכך הפכה התנועה הציונית מגוף רעיוני למערכת פוליטית מאורגנת בעלת מנגנון פעולה.
מתחים מתחת לפני השטח
לצד האחדות שהושגה בקונגרס, נשמרו מתחים עמוקים:
הפער בין ציונות מדינית לפרקטית: חובבי ציון ראו בהרצל סכנה להשתלטות מרכז אירופית על יוזמותיהם המעשיות.
המתח הדתי: רבנים ואנשי דת, גם אלו שתמכו בציונות, הסתייגו מהעברת היוזמה לידיים חילוניות.
האתגר הסוציאליסטי: צעירים רבים בתנועה הציונית קיוו לשלב את הרעיון הלאומי עם שחרור חברתי וכלכלי – דבר שלא קיבל ביטוי בתוכנית באזל.
עם זאת, הרצל הצליח לאזן בין הכוחות, ולכונן מסגרת פוליטית שידעה להכיל, לפחות זמנית, את ריבוי הדעות. יכולתו לגייס סמלים – לבוש חגיגי, נואמים בכירים, שפת נאום מהודרת – תרמה להענקת תחושת חגיגיות ותוקף פוליטי היסטורי לקונגרס.
סיכום: מהפכה רעיונית בשפה מדינית
הקונגרס הציוני הראשון היה לא רק נקודת התחלה של התנועה הציונית כגוף מאורגן, אלא גם מעשה פוליטי מתוחכם: כינון מוסדות, ניסוח חזון, רתימת דוברים וקהלים, ושילוב בין דיפלומטיה לסמליות. מאחורי התמונות הידועות של באזל הסתתרו חששות, מאבקים, מהלכים מאחורי הקלעים – אך גם חזון ברור: להפוך את הרעיון הציוני למערכת פוליטית גלויה, בעלת תוקף מוסרי, לאומי ומשפטי. המתח בין חזון למציאות, בין אחדות לפיצול, ליווה את הציונות מראשיתה – והקונגרס הראשון הוא נקודת שיא דרמטית בהתהוות הזו.
