בן-גוריון ובגין פעלו משתי עמדות שונות במהלך פרשת אלטלנה, אך שניהם היו מודעים היטב לסכנה של הסלמה ומלחמת אחים. בן-גוריון נקט בגישה נחרצת, מתוך חשש שמאבק הסמכות מול האצ"ל יהפוך למרד כולל. בגין, לעומת זאת, עשה כל שביכולתו למנוע מלחמת אחים, אך לעיתים עמד חסר אונים מול אנשיו ומול לחצי הממשלה.
הפרשה סימלה את הקונפליקט הגדול בין אידיאלים לאומיים לבין דרכי מימושם, והותירה צלקת עמוקה בהיסטוריה הפוליטית והחברתית של ישראל.
דוד בן-גוריון:
פעולות:
כראש ממשלת ישראל, בן-גוריון ראה בפרשת אלטלנה מבחן מכריע לסמכותה של הממשלה החדשה והיכולת לכונן מדינה אחת עם צבא אחד. הוא נקט גישה תקיפה, מתוך הבנה שכל סממן של מרד או פלגנות עלול לערער את סמכותה של המדינה הצעירה. במהלך הפרשה:
- ניהול המשא ומתן: בן-גוריון הנחה את אנשיו להציע לאצ"ל פשרה שבה כל הנשק יועבר לצה"ל, תוך הסכמה על העברת חלק ממנו לירושלים.
- החלטות צבאיות: הוא הורה לצה"ל למנוע את פריקת הנשק באונייה, ובשלב מסוים אף אישר להשתמש בכוח כולל תותחים להפגזת האונייה.
- שימור אחדות הצבא: הוא הדגיש את חשיבותו של צבא ממלכתי אחיד, והביע חשש מפני קיומם של "שני צבאות ושתי מדינות".
אתגרים:
- משבר הסמכות: בן-גוריון התמודד עם איום ישיר על סמכות הממשלה, במצב שבו חלק מהאוכלוסייה עוד תמך באצ"ל.
- חשש ממלחמת אחים: הוא נאלץ לאזן בין הצורך לפעול בתקיפות לבין הסיכון של הסלמת העימות למלחמת אזרחים.
- לחצים בינלאומיים: גילוי האונייה איים על מעמד ישראל בזירה הבינלאומית, במיוחד לנוכח אמברגו הנשק שהטילה מועצת הביטחון של האו"ם.
- שבר פנימי בממשלה: בתוך ממשלתו היו חילוקי דעות בין תומכי הגישה התקיפה לבין אלו שקראו לפיוס ומשא ומתן נוסף.
מנחם בגין:
פעולות:
בגין, מפקד האצ"ל, ניסה לשמור על איזון בין נאמנותו לתנועה ובין מחויבותו לאחדות הלאומית. פעולותיו העיקריות בפרשה:
- משא ומתן עם הממשלה: בגין ניהל שיחות עם נציגי הממשלה והסכים לפשרות מסוימות, אך עמד על כך שחלק מהנשק יישאר בידי האצ"ל, במיוחד ל"גדוד הירושלמי".
- הוראות לאנשי האצ"ל: הוא הנחה את אנשיו להימנע מפריקת נשק ללא אישור, אך בסופו של דבר התקשה לאכוף זאת בשטח.
- קריאה להימנע ממלחמת אחים: במהלך האירועים בגין נאם מעל סיפון האונייה וניסה להרגיע את אנשיו, תוך קריאה לאחווה יהודית וניסיון למנוע ירי לעבר צה"ל.
אתגרים:
- לחץ פנימי: בגין התמודד עם לחצים כבדים מצד אנשי האצ"ל, שחלקם חשו כי ננטשו במאבקם.
- שמירה על דימויו כמנהיג: בגין נאלץ להוכיח שהוא נאמן לתנועה ולמטרותיה, אך גם מוכן לשלב את אנשיו בצה"ל.
- חוסר תיאום וסמכות: בעיות תקשורת עם מפקדי האונייה הובילו להחלטות עצמאיות של הקברניט, כמו המשך הפריקה למרות התנגדות בגין.
- פגיעה במעמדו הציבורי: ההחלטה להיכנע בסופו של דבר עוררה ביקורת פנימית בתוך האצ"ל ופגעה ביוקרתו.
ראו גם: פרשת אלטלנה: ציר זמנים
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / נאציזם, מלחמת העולם השניה והשואה / בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון