"כמובן, אנשים לא רוצים מלחמה… אבל אחרי הכל, אלו המנהיגים של המדינה שמכתיבים את המדיניות. וזה תמיד עניין פשוט לגרור את האנשים אחריך, בין אם זאת דמוקרטיה או דיקטטורה פשיסטית, פרלמנט או דיקטטורה קומוניסטית… קול או לא קול, אפשר תמיד לגרום לאנשים ללכת אחרי המנהיגים. זה קל. כל מה שאתה צריך להגיד להם זה שהם מותקפים, ולהאשים את הפציפיסטים בחוסר פטריוטיות ובחשיפת המדינה לסכנה. זה עובד אותו דבר בכל מדינה."
הרמן גרינג, מפקד הלופטוואפה, חיל-האוויר הנאצי
השימוש בתעמולה לעיצוב דעת הקהל ושליטה בנרטיבים חברתיים היה אסטרטגיה נפוצה בקרב משטרים טוטליטריים, והדרך בה הם גרמו לעשרות מיליוני אנשים לשתף פעולה במישרין או בעקיפין עם הזוועות הגדולות בהיסטוריה. האידיאולוגיות אולי היו שונות, אבל הרבה מהמנגנונים בהם השתמשו משטרים דכאניים כדי לשלוט באזרחיהן היו (ונותרו?) מאוד דומים:
1.פנייה לפחד וחוסר ביטחון: משטרים טוטליטריים מנצלים לעתים קרובות פחדים וחוסר ביטחון בתוך האוכלוסייה, תוך שימת דגש על איומים (הממשיים והנתפסים) על הביטחון הלאומי או הזהות התרבותית. ככל שהציבור מפחד מאויב כלשהו, כך קל יותר לתמרון אותו ולשכנע אותו שהשליט החזק הוא מי שיגן עליו.
2.פולחן אישיות: מנהיגים טוטליטריים כמו סטלין או היטלר טיפחו סביב עצמם פולחן אישיות, כשהם מציגים את עצמם כהתגלמות הגורל של האומה ותובעים נאמנות שאיננה לעם, המדינה או המפלגה, אלא להם עצמם.
3.בניית אויב ושעיר לעזאזל: משטרים טוטליטריים היו מיומנים ביצירת אויבים חיצוניים ופנימיים, בין אם זה היה הבורגנות, יהודים או קושרים זרים. טכניקה זו מציגה זרים, מיעוטים או אופוזיציה פוליטית/אידיאולוגית בתור "גיס חמישי" הפועל מאינטרסים זרים, מסכן את שלמות האומה ומצדיק יחס אלים. אויבים כאלו היו דבר נוח בכל פעם שהשלטון נכשל במשהו, כי תמיד היה את מי להאשים…
4.שליטה במידע והפצת תעמולה: רוסיה הסובייקטית וגרמניה הנאצית יכלו ללמד את האינטרנט של ימינו משהו אודות "פייק ניוז". שליטה במנגנוני הפצת המידע, תוך דיכוי של ארגונים עצמאיים, אפשרה למשטרים הטוטליטריים לקבוע בדיוק מה האזרחים שלהם ישמעו, יקראו וידעו, בין אם זו הייתה האמת או לא.
5.האדרת העבר: משטרים טוטליטריים יצרו לעתים קרובות אידיאל על עבר מיתי כדי להצדיק את המדיניות והחזון שלהם לעתיד.
6. לאומיות ועליונות: הלאומיות, לאומנות ולעיתים העליונות הגזעית או האתנית שמקדמים משטרים טוטליטריים היו מכשיר מרכזי בהם משכו אליהם את ההמון באמצעות הבטחה לגאווה לאומית וניצחון על עמים אחרים.
7. התקפה על אינטלקטואלים, תקשורת ואמנויות: משטרים טוטליטריים לא אוהבים אנשים חושבים ולא כאלו שגורמים לאנשים אחרים לחשוב. משטרים פשיסטיים או קומוניסטיים רדפו אינטלקטואלים, עיתונאים, אמנים ואנשי אקדמיה, תוך שהם מאשימים אותם באליטיזם ו/או בחתרנות ובוגדנות. המשטרים האלו עודדות בוז בקרב ההמונים כלפי אנשי רוח, והציגו אותם כמיותרים וכמשרתי אינטרסים זרים.
8.שימוש בעצרות המוניות ומחזות ראווה: השימוש בעצרות המוניות כדי להפגין תמיכה עממית ולהעביר מסרים של אחדות וכוח תחת משטרים טוטליטריים. משטרים כאלו חיבבו במיוחד מצעדים צבאיים.
9. שכתוב ההיסטוריה: משטרים טוטליטריים לעתים קרובות כתבו מחדש את ההיסטוריה כך שתתאים לנרטיבים שלהם, כשהם מדחיקים או ממש מכחישים עובדות שלא נוחות להם. בדרך כלל השכתוב ההיסטורי שלהם ינסה להראות כיצד אויביהם הפוליטיים הובילו לאסון בעוד שהם עצמם היו הקורבנות ונרדפו בטרם הצליחו להתגבר ולנצח.
10.האדרת הכוח: במשטרים טוטליטריים פותרים בעיות בכוח, ולכן יש להם חיבה גדולה לצבא, שרירים ודיקטטורים ששולטים ביד רמה בכל. משטרים כאלו מעודדים סקפטיות לגבי היכולת להגיע לפתרונות בדרכי שלום, ומאמינים שתכליתם היא להיות חזקים מאחרים.
11. השתקת ביקורת: משטרים טוטליטריים לא אוהבים כשאומרים להם איפה הם לא בסדר, ונוטים להרוג את השליח. רוסיה הסובייטית וגרמניה הנאצית העלימו וכלאו עיתונאים רבים, וכל מי שהעז לטעון שמשהו לא בסדר בשלטון מיד תויג כבוגד וטופל בהתאם.
לדעת עוד:
