במהלך ההיסטוריה היהודית מאז חורבן בית שני ובעיקר בעת המודרנית עלו לא פעם רעיונות להקים מדינה יהודית מחוץ לארץ ישראל. רעיונות אלו נבעו מסיבות שונות—הצלת יהודים מרדיפות, שאיפות לאומיות או אפילו כמענה לאינטרסים של מעצמות גדולות. חלק מהתוכניות הללו היו יוזמות פרטיות, בעוד שאחרות היו תכניות מדיניות של מדינות ושליטים שונים. חוץ מתוכנית אוגנדה המפורסמת, הנה כמה מהמקומות שבהם חשבו אנשים להקים את המדינה היהודית.
"אררט"—המדינה היהודית בארה"ב
ב-1820, הרבה לפני הופעת הציונות המודרנית, ניסה מרדכי מנואל נוח להקים מקלט ליהודים באי גרנד איילנד שבנהר הניאגרה במדינת ניו יורק. נוח קרא למקום "אררט", על שם ההר המקראי שבו נחה תיבת נח. הוא אף הציב מצבה עליה נכתב: "אררט, עיר מקלט ליהודים, נוסדה על ידי מרדכי מ. נוח בחודש תשרי, שנת 5586 (ספטמבר 1825) ובשנת החמישים לעצמאות אמריקה". נוח האמין שהעם היהודי ישוב בעתיד לארץ ישראל, אך ראה צורך במקלט זמני ליהודים הנרדפים. אף על פי שהיוזמה לא התממשה בפועל, היא נחשבת לאחת מההצעות הראשונות להקים ישות יהודית מחוץ לארץ ישראל.
האוטונומיה היהודית בברית המועצות—ברוביג'אן ופרויקט קרים
במהלך המאה ה-20, ובפרט תחת שלטון ברית המועצות, נעשו ניסיונות שונים להקים אזור אוטונומי יהודי כחלק מהמדיניות הלאומית של המשטר הסובייטי. היישוב היהודי הגדול שהיה בקרים עורר עניין בהפיכת חצי האי לאזור יהודי. בשנות ה-20 וה-30, תמך המשטר הסובייטי בהקמת קולחוזים יהודיים בקרים, אך הפרויקט נתקל בהתנגדות פנימית וקרס בהדרגה. בשנות ה-40, במהלך מלחמת העולם השנייה, עלתה מחדש הצעה להקים רפובליקה יהודית בקרים ביוזמת הוועד האנטי-פשיסטי היהודי, אך היא נדחתה על ידי השלטון הסובייטי.
במקביל, ב-1928 הוקמה באזור מרוחק בברית המועצות, ליד הגבול עם סין, ה"מחוז האוטונומי היהודי" ברוביג'אן. הפרויקט נועד להעניק ליהודים אוטונומיה תרבותית ולשמש אלטרנטיבה לציונות, תוך הדגשת התרבות היידית במקום העברית. תנאי החיים הקשים, הרדיפות של המשטר הסובייטי והאידיאולוגיה הציונית שהלכה והתחזקה, הובילו לכך שהפרויקט נכשל ורוב היהודים עזבו את האזור.
תוכנית פוגו ביפן
בשנות ה-30, בתקופה של עליית הנאצים באירופה, החלו ביפן להופיע הצעות לקלוט יהודים בשטחים שבשליטת האימפריה היפנית. אחת התוכניות שכונתה "תוכנית פוגו" (על שם דג הפוגו היפני, אשר אכילתו מסוכנת אם לא מוכנה כראוי), הציעה ליישב יהודים במנצ'וריה או באזורים אחרים בשליטת יפן. על פי התוכנית, ליהודים היה אמור להיות תפקיד כלכלי מרכזי בפיתוח האזור. למרות הדיונים שהתקיימו בנושא, התוכנית מעולם לא יצאה לפועל, בין היתר בשל ברית יפן עם גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה.
תוכנית מדגסקר—חזון נאצי לגירוש יהודים
תוכנית מדגסקר, שנדונה על ידי גרמניה הנאצית, הייתה ניסיון ליישב את יהודי אירופה באי מדגסקר ולהפוך אותו ל"מדינה יהודית" בשליטת גרמניה. התוכנית נועדה להיות פתרון ריכוזי לשאלת היהודים, אך מטרתה לא הייתה להקים מדינה יהודית משגשגת אלא להפוך את מדגסקר למחנה ריכוז ענק. לאחר כישלון הקרב על בריטניה ב-1940, ועם שינוי המטרות של המשטר הנאצי לכיוון "הפתרון הסופי", נגנזה התוכנית.
תוכנית איטליה לאוטונומיה יהודית במזרח אפריקה
במהלך שנות ה-30, בחסות שלטון מוסוליני, הוצעה הצעה להקים אוטונומיה יהודית בצפון-מערב אתיופיה, בשטחי גוג'אם ובגמדאר, בהם חיה קהילה יהודית עתיקה—ביתא ישראל. התוכנית לא נועדה לשמש כמקלט ליהודי אירופה בלבד, אלא גם כחלק מתוכנית ההתיישבות האיטלקית במזרח אפריקה. עם זאת, ההתנגדות הפוליטית והיחס הגזעני של המשטר הפשיסטי כלפי יהודים וקהילת ביתא ישראל הביאו לכך שהתוכנית לא יושמה.
סיכום
למרות שההיסטוריה זוכרת בעיקר את פולמוס תוכנית אוגנדה, ולמרות שהמדינה היהודית המודרנית קמה בסופו של דבר בארץ ישראל, הניסיונות להקים מדינה יהודית מחוץ לגבולות ההיסטוריים של העם היהודי משקפים את ההיסטוריה המורכבת של העם היהודי ואת חיפושיו אחר מקלט וביטחון. רוב התוכניות לא מומשו מסיבות פוליטיות, כלכליות או גיאוגרפיות, אך הן משמשות עדות לאתגרים שעמדו בפני העם היהודי לאורך השנים בניסיונו למצוא בית לאומי. כיום, מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי, אך ההיסטוריה של הרעיונות הללו ממשיכה לעורר עניין ולשמש נושא למחקר ולדיון היסטורי ופוליטי.
