מרד גטו ורשה היה מעשה ההתקוממות הגדול ביותר של היהודים בזמן השואה מול הכוחות הנאצים. עם הגיען של ידיעות על מעשי הרצח של הנאצים במזרח ובמחנה ההשמדה חלמנו, הבינו יהודי הגטו כי הם עומדים בפני השמדה. באווירה זו נוצרה בגטו ורשה הנהגה יהודית אלטרנטיבית להנהגת היודנרט. היתה זו הנהגה צעירה, שמעל לכל, הרצון לשמור על כבודם ולמות תוך מאבק והתנגדות, הוא שהניע את פעולותיהם.
האקציה הראשונה מגטו ורשה נערכה ב-22 ליולי 1942, ביום זה נלקחו מהגטו 300,000 יהודים, כאשר מרביתם נלקחו למחנה ההשמדה בטרבלינקה. לאחר מכן נותרו בגטו כ-60,000 יהודים. היהודים שנשארו, הבינו כי הם הבאים בתור ודבר זה יחד עם תחושת התסכול, כי לא נאבקו על חיי קרוביהם, הניע אותם להתארגן למרד לקראת האקציה הבאה.
מצב הכוחות הלוחמים בגטו ורשה:
בגטו פעלו באותה עת שתי מחתרות:
1) האצ"י (איגוד צבאי יהודי), שהיה כוח קטן שמנה כ-250, ואנשיו שהיו יחסית מיומנים בלחימה, החזיקו בכמות גדולה יחסית של כלי נשק. (בעיקר אקדחים שהוברחו לתוך הגטו). בראש האצ"י עמד פאוול פרנקל.
2) אי"ל (ארגון יהודי לוחם) שחבריו הגיעו משלוש תנועות נוער: "דרוד, "השומר הצעיר" ו-"עקיבא". הארגון מנה כ-700 חברים, והחזיק בכמות מעטה מאד של כלי נשק. רוב כלי הנשק של המחתרות היו אקדחים, רימונים ובקבוקי מולוטוב. בראש הארגון עמד מרדיכי אנילביץ' וסגניו, יצחק צוקרמן ומארק אדלמן.
מרד גטו ורשה מתחלק לשני שלבים עיקריים:
שלב א:
ב-18 בינואר 1943 נערכה אקציה נוספת (הראשונה נערכה ב-22 ליולי 1942), שנמשכה כ-4 ימים. חלק מן המובלים באותה אקציה היו חברי המחתרות, שבעודם מובלים החלו לפתוח באש על החיילים הגרמניים. בפעולה זו הצליחו להפתיע את הגרמנים, שרובם מתו, אך גם מרבית הלוחמים היהודים. בסיומה של אותה אקציה נלקחו מן הגטו 6000 יהודים נוספים.
בעקבות הניסיון הראשון, הבינו מנהיגי המחתרות כי הגרמנים עשויים להגיע לגטו ולערוך אקציה נוספת במפתיע, וכך לתפוס את אנשי המחתרות כאשר אינם מוכנים. מצב זה הכניס את הכיתות הלוחמות לכוננות מתמדת וכל כתה התארגנה בעמדות ובבונקרים בחלק אחר של הגטו.
תמורה נוספת וחשובה, היתה בהתגייסותם של כל יהודי הגטו בסיוע למחתרות. היהודים שנואשו מהנהגת היודנרט והיו עדים להצלחה החלקית של הקרב הראשון שנערך בין המחתרת לנאצים, הבינו שהתנגדות אקטיבית, עשויה לתרום להישרדותם יותר מאשר לסכן את חייהם. במהלך שלושת החודשים שבין הקרב הראשון ועד לכניסתם הבאה של הגרמנים וחידוש האקציות, סייעו היהודים למחתרות בחפירה של בונקרים ורשת תעלות, בהן החביאו מים, מזון וכלי נשק. לכל יהודי היה מקום מסתור, וכך נוצר שיתוף פעולה הדוק בין המחתרות לבין יתר הציבור היהודי שבגטו.
שלב ב:
האקציה האחרונה, שהיתה השלב הסופי והעיקרי של המרד נערכה ב-19 באפריל 1943, ערב ליל הסדר. הנאצים שידעו על קיומה של מחתרת יהודית בגטו, נכנסו אל הגטו עם כוח של למעלה מ-2000 חיילים יחד עם משוריינים וטנקים, כאשר מולם ניצבים בסה"כ בין 700 ל-750 לוחמים יהודים. בזמן כניסת הנאצים אל הגטו, התחבאו היהודים בבונקרים ובמקומות מסתור. מצב זה יצר יתרון חלקי לטובת היהודים שהצליחו להחזיק בקרב מול הנאצים למשך מספר ימים.
אי-הצלחתם של הנאצים לתפוס את היהודים ולגבור עליהם, גרמה להם לשנות את הטקטיקה ולהתחיל לשרוף באופן שיטתי בית אחר בית בגטו. השריפות פשטו בכל הבניינים והגיעו אל הבונקרים בהם הסתתרו הלוחמים. החום הגדול הקשה על המשך הלחימה ואט אט יצאו היהודים ממקומות המסתור שלהם ונפלו לידי הנאצים.
ב-8 במאי 1943 נפלה המפקדה של אי"ל ברחוב מילא 18, לוחמים רבים נהרגו וביניהם מרדיכי אנילביץ' שהיה המפקד הבכיר. הקרבות נמשכו קרוב לחודש ימים עד לנפילתו הסופית של הגטו ב-16 במאי.
סיכום:
המרד בגטו ורשה היה להתקוממות העירונית הראשונה נגד הנאצים באירופה הכבושה. היה זה קרב קשה בו היהודים הוכיחו כושר עמידה בלתי רגיל, כזה שאפילו מדינות ריבוניות באירופה לא גילו בזמן שנכבשו ע"י הנאצים. נקודת התורפה העיקרית של היהודים היתה המחסור בכלי נשק. מרבית היהודים נהרגו בזמן חיסול הגטו, ולאות ניצחון שרפו הנאצים את בית הכנסת הגדול בורשה.
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / נאציזם, מלחמת העולם השניה והשואה / המלחמה העולמית והפתרון הסופי / השואה
