פעם היה חוני המעגל הולך בדרך וראה אדם שנוטע חרוב. שאל אותי: בתוך כמה שנים יתן העץ פרות. ענה לו האדם: שבעים שנה. שאל אותי חוני: האם אתה חושב שתחיה שבעים שנה כדי לאכול מפירות העץ? ענה לו האדם: כשבאתי לעולם מצאתי אותו מלא בעצי חרוב, וכפי שנטעו אבותיי לי כך אני אטע בעבור בני (תלמוד בבלי, מסכת תענית כג)
בספרו מה אנחנו חייבים לעתיד (2022), הפילוסוף הבריטי ויליאם מקאסקיל (William MacAskill) מציע צורת מחשבה מוסרית מתבקשת אך עמוקה. הרעיון המרכזי שלו פשוט למדי: בני אדם בעתיד חשובים לא פחות מבני הדור הנוכחי, ויש לנו חובה מוסרית כלפיהם. ייתכן שבעתיד יחיו מספר בלתי נתפס של אנשים; והמעשים שלנו היום ישפיעו משמעותית על רווחתם. מהתובנות הללו נובעת מסקנה נועזת: "ארכית-העתיד" (longtermism) — ההשקפה שלפיה האחריות המוסרית שלנו כלפי העתיד הרחוק היא אחת מהעדיפויות הדחופות ביותר של זמננו.
לחשוב כמו אבות אבותינו
מקאסקיל פותח בניסוי מחשבתי מעורר: דמיינו שאתם חיים את חייהם של כל בני האדם אי פעם, בזה אחר זה, מהאדם הראשון ועד האדם האחרון שיוולד בעתיד. מתוך פרספקטיבה זו, מתברר עד כמה זעירה תקופתנו, ועד כמה עצום פוטנציאל העתיד. אם האנושות תשרוד אפילו שבריר מזמן החיים האפשרי של כדור הארץ, רוב מוחלט של חיי האדם יתרחשו בעתיד.
מכאן נפרשת טענה מוסרית רחבה: עלינו לחשוב לא רק על רווחה מיידית, אלא גם על השפעות שיכולות להתגלגל לאורך אלפי ואף מיליוני שנים.
סיכונים, ערכים, והשפעה
מקאסקיל מציע שני אפיקים עיקריים להשפעה על העתיד: הראשון — שמירה על הישרדות המין האנושי, למשל על ידי מניעת מלחמות גרעיניות, מגפות מהונדסות, או אסונות אקולוגיים. השני — עיצוב כיוון הערכים והעקרונות שידריכו את החברה בעתיד. טכנולוגיות כמו בינה מלאכותית, למשל, עשויות לקבע תפיסות מוסריות מסוימות לדורות, ולהקשות על שינוי עתידי.
כדי להעריך את חשיבות ההחלטות שלנו, הוא מציע מסגרת מושגית הכוללת שלושה מרכיבים: משמעות, התמדה, ומקריות (כלומר — האם פעולה מסוימת הייתה מתרחשת בכל מקרה, או שהיא באמת תלויה בנו). גם אם איננו יכולים לחזות את כל ההשלכות, ייתכנו פעולות שיש להן סבירות ממשית לשנות את פני ההיסטוריה.
ביקורת מתונה
לצד הבהירות והכנות של מקאסקיל, יש גם מקום לביקורת. חלק מהקוראים עלולים להירתע מהחשיבה התועלתנית שבבסיס הטיעון — מדידה של אושר וסבל עתידיים כאילו היו ערכים מספריים. אחרים עשויים לחשוש שדאגה לעתיד הרחוק תבוא על חשבון מאבקים בוערים בהווה: עוני, גזענות, שינוי אקלים. מקאסקיל אמנם מנסה להראות שהמטרות אינן סותרות — לדוגמה, מעבר לאנרגיה נקייה מיטיב הן עם האנושות כיום והן עם הדורות הבאים.
אך השאלה המאתגרת ביותר היא: האם בכלל ניתן לחזות את העתיד ברמה כזו? מקאסקיל לא מכחיש את אי-הוודאות. להפך — הוא מדגיש את החשיבות של חשיבה הסתברותית, ושל פעולה זהירה דווקא כשהסיכונים אמנם קטנים, אך התוצאה האפשרית היא הרת גורל.
