מרד גטו ורשה, שהתרחש באביב 1943, הפך לא רק לסמל של התנגדות יהודית תחת השלטון הנאצי, אלא גם לבמה שעליה התגלמו ערכים של אחריות מוסרית, מנהיגות אישית וקולקטיבית, ועוז הרוח לנוכח אבדון כמעט ודאי. מאחורי ההתקוממות ההיסטורית עמדו צעירים וצעירות שהובילו את המרד לא מתוך כוח צבאי, אלא מתוך עוצמה פנימית ותחושת שליחות נדירה.
הבולט בקרב מנהיגי מרד גטו ורשה היה מרדכי אנילביץ', מפקד הארגון היהודי הלוחם (האי"ל), איש תנועת השומר הצעיר. אנילביץ', צעיר בן 24 בלבד, הפך לדמות מופת של מנהיגות נועזת. במכתב האחרון שכתב מתוך הבונקר שברחוב מילא 18, כתב: "חלום חיי התגשם – ראיתי בגופני את ההתקוממות היהודית בגטו…" הוא ידע שמדובר בהתקוממות שאין לה סיכוי צבאי, אך האמין בערכה הסימבולי והמוסרי – כבחירה בחיים ובכבוד גם כאשר הקץ קרוב.
לצדו פעלו מנהיגים נוספים, ובהם יצחק צוקרמן ("אנטק"), מהנהגת תנועת דרור, ששימש כמקשר בין לוחמי הגטו לעולם החיצוני. צוקרמן שרד את המרד והקדיש את חייו להנצחתו. בספר הזיכרונות שלו, "שנים של זעם", תיאר את הדילמות, הפחדים והגבורה של חבריו – לא רק בשדה הקרב, אלא גם בהתעקשותם להישאר בני-אדם במציאות לא-אנושית.
מנהיגות נשית גם היא בלטה. צִיבְיָה לובטקין, מהבולטות בלוחמות המרד, ניהלה פעולות קשר והעפלה עוד טרם המרד, ובהמשכו לחמה באומץ רב. היא נמלטה דרך תעלות הביוב והייתה לאחת הדוברות החשובות של רוח המרד לאחר השואה. דמותה מסמלת את חלקן המרכזי של נשים בהתנגדות היהודית, הן כחיילות, הן כשליחות והן כמנהיגות.
מן הצד השני פעל גם פאוול פרנקל, מפקד הארגון הצבאי היהודי (האצ"י), שמזוהה יותר עם תנועות בית"ר וימין רוויזיוניסטי. למרות חילוקי הדעות בין הארגונים, בזמן המרד נלחמו כתף אל כתף, תוך ניסיון לשמור על מינימום תיאום בין הקבוצות השונות.
המרכיב הייחודי במנהיגותם של לוחמי גטו ורשה היה שילוב נדיר של אידיאולוגיה, מסירות, ואנושיות. רבים מהם באו משורות תנועות הנוער הציוניות והסוציאליסטיות – עולמות שדגלו בבניין, ביצירה, בעתיד – אך דווקא מתוך ערכים אלו גזרו את חובת ההתנגדות.
מנהיגי המרד לא היו "גיבורים הוליוודיים", אלא בני-אדם צעירים, חכמים, מיוסרים, שהתמודדו עם בחירות בלתי אפשריות. הם לא לחמו רק נגד הגרמנים – הם לחמו נגד הדימוי של היהודי כצאן לטבח, ובעד דימוי של חירות פנימית, של פעולה, ושל כבוד. מורשתם נותרה חקוקה בזיכרון ההיסטורי והערכי של העם היהודי – לא כניצחון צבאי, אלא כניצחון הרוח.
ראו גם: מרד גטו ורשה כסמל
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / נאציזם, מלחמת העולם השניה והשואה / המלחמה העולמית והפתרון הסופי / השואה
