מבוא לתורת המידות והמדינה – סיכומים

מבוא לתורת המידות והמדינה

הגדרת האתיקה

כללים רגולטיביים וכללים קונסטוטיטיבים

עמנואל קאנט ופרידריך ניטשה

מפרידות כמאה שנים בין שני הטקסטים של ניטשה וקאנט. קאנט הוא ביטוי למה שהיום היינו מכנים מודרניות בעוד ניטשה הוא פוסטמודרני. עמנואל קאנט הוא הפילוסוף המובהק של תורת ההשכלה והנאורות, אופטימיות, הכרה בקדמה האנושית, עם כיוון ערכי עם הבנה וידיעה של העולם גם במדע אך גם במוסר ובמשטר פוליטי. לעומת זאת, פרדריך ניטשה נחשב במובנים רבים על ידי המסורת הפוסט מודרנית לאבי התנועה הזאת, לאבי הספק והמרידה והערעור על היכולת של התבונה להביא לקדמה אנושית ערכית מוסרית מדעית.

דיוויד יום

מושגים עבים ומושגים רזים

אתיקה ומטא-אתיקה

אינטואיציוניזם

תיאוריית הצופה האידיאלי

הארגומנט של השאלה הפתוחה ונסמכות

בעיית גוף ונפש

אמוטיביזם

פרסקרפטיביזם (ריצ'רד הייר)

השפה המוסרית

ספקנות מוסרית

הפילוסופיה היוונית

אריסטו

אריסטו חיי ב 394-322 לפנה"ס, היה מתלמידיו הגדולים של אפלטון. לאריסטו הייתה נטייה למדעים הביולוגיים ואילו הנטייה של אפלטון למדעים המתמטיים. אריסטו התעניין במה שאצל אפלטון נחשב לצורת הכרה נמוכה יותר. לא במקרה גם המטה פיזיקה כולה והאתיקה מאוד מושפעים מתפיסת המודל הביולוגי. אריסטו יצר מוסד מקביל לזה של אפלטון שנקרא "ליקאו"\"ליצאו"- עד היום משמש בשפות שנות לתיאור בית ספר.

אריסטו היה המחנך האישי של אלכסנדר מוקדון, ומכאן שהייתה לו השפעה אמיתית על מהלך ההיסטוריה, כאינדיבידואל. למעשה תורתו של אפלטון ממש נשכחה בימי הביניים הנוצריים, וכל מה שידעו על אפלטון היה כמעט כולו מדווח על ידי אריסטו. היו אולי שני דיאלוגים של אפלטון שנשתמרו, עד לתחייתו ברנסאנס במאה ה-16. הרמב"ם לדוגמא, הכיר כל מילה ופסיק בכתביו של אריסטו, וספרו של הרמב"ם "  שמונה פרקים לרמב"ם" מנסה לפרש את אריסטו תוך התכתבות עם  נקודות יהודיות.

האתיקה של אריסטו

אריסטו- תכלית פנימית ואינסטרומנטלית

אריסטו – הטוב העליון

אריסטו – מדע המדינה

האושר על פי אריסטו

אריסטו – המידה הטובה

אריסטו – אומנויות ומוסר

אריסטו – הספר העשירי של אתיקה

עמנואל קאנט

קאנט שייך לתקופת ההשכלה, הנאורות. כנראה מעולם לא עזב את עיר מגוריו שבפרוסיה המזרחית ולמרות זאת אין בתורה שלו רמז לגישה פרובינציאלית. הוא גדול האוניברסליסטים בהיסטוריה. היה איש אשכולות והפילוסוף האקדמי הראשון. היו תמיד תלמידי ומורי פילוסופיה, אך קאנט היה הראשון שהעמיק את המחקר במובן האקדמי. יש לו כתיבה מאוד יבשה, מושגית, נזירית, בדומה לחייו. הוא לא התחתן מעולם, לא היו לו ילדים, חי חיים פשוטים אך נאמר שהיה איש חברותי, מתרועע ואף בעל חוש הומור. בכתביו יש מעט מאוד שנינה ובדיחות הדעת. בביקורת השיפוט, הוא עוסק ב"קומי", ושם הוא מביא דוגמא לבדיחות "קרש". קאנט היה פילוסוף גרמני, שבא לידי ביטוי בדייקנות שלו. אומרים שאנשים היו נוהגים לכוון את השעונים לפי זמני יציאתו מהבית…

האתיקה של קאנט

קאנט -הבחנות יסוד (תבונה צורנית ותוכנית, סינטתי ואנליטי, אפריורי ואפוסטריורי)

קאנט – מטפיזיקה של המידות

קאנט – הרצון הטוב

קאנט – תורת האזרחות הכפולה

קאנט – הצו הקטגורי

תועלתנות

ג'רמי בנת'ם

ג'ון סטיוארט מיל

מבוא לפילוסופיה פוליטית

תומס הובס-  לויתן

תומס הובס – המצב הטבעי

דילמת האסירים

הובס- נושאים נוספים

ג’ון לוק ותומס הובס

ג’ון לוק – שאלת הסמכות

ג’ון לוק – המצב הטבעי והמדינה

ג'ון רולס – טובין ראשוניים

ג’ון לוק  -הסדרת הקניין

ג'ון לוק – הסובלנות

הרקע לתפיסתו של ג’ון לוק

ז'אן ז'אק רוסו

רוסו על האמנה החברתית

רוסו- הרצון הכללי

ג'ון רולס

ג'ון רולס – צדק כהוגנות וצדק חלוקתי

ג'ון רולס- נבדלות בני אדם

ג'ון רולס – עקרון החירות

ג'ון רולס – עקרון ההפרשיות

ג'ון רולס – טובין ראשוניים

ג'ון רולס -דמוקרטיה

רוברט נוזיק

עקרונות הצדק על פי נוזיק

קהילתנות

ברנארד וויליאמס

מייקל וולצר

פמיניזם

תורת המידות והמדינה: טבלה מסכמת

תורת המידות והמדינה -סיכום

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: