הפילוסוף היהודי-אוסטרלי פיטר סינגר נחשב לאחד מחשובי המוחות הפועלים כיום בתחומי האתיקה. בין רעיונותיו מעוררי המחלוקת הוא המחשבה כי הזכות לחיים היא אולי לא הזכות המקודשת ביותר שיש לנו.
הכל מתחיל בהבנה של סינגר את הזכות לחיים בתור הזכות להיות בעל העדפה כלשהי ביחס לחיים (רק לגופה לא אכפת מה קורה איתה). היכולת להיות בעל העדפה מבוססת מלכתחילה בעבור סינגר על היכולת לחוש הנאה וכאב, ועל היכולת לפתח העדפות בין אופציות שונות. במילים אחרות, מי שיש זו זכות על חייו הוא רק מי שכבר יש לו זכות בחירה לגביהם. היכולת ליהנות או לסבול מחיינו היא גם הבסיס ליכולת שלנו לפתח שאיפות, תקוות ופחדים לגביהם. ללא כל אלו, טוען סינגר, אנחנו לא באמת נחשבים חיים.
הזכות לחיים וזכות הבחירה
מרגע שאנחנו מבינים את הזכות לחיים באופן הזה אנו מסיקים כי עוברים שטרם נולדו עדיין לא זכאים לה. לעובר, במילים אחרות, אין אישיות ועל כן לא ניתן "להרוג" אותו. סינגר משתמש בטיעון דומה לגבי המתות-חסד. כאן בוא מבחין בין המתות חסד רצוניות ובלתי רצוניות, אך גם טוען כי מקום בו לאדם אין עוד יכולת לבחור שם מסתיימים בעצם ערכם של חייו. לדברי סינגר, כאשר הסבל שנגרם לאדם עולה על ההנאה שהוא מפיק או עשוי להפיק מחייו, אז בחירה שלו במוות היא מוצדקת. בהתאם אף טוען סינגר כי זה מוסרי להמית תינוק שנולד עם נכויות קשות שיגזרו עליו חיים של סבל.
סינגר ספג ביקורת רבה על הגישה שלו, שמאופיינת כתועלתנית. האשימו אותו כי הוא מזלזל בקדושת החיים. טענה פרובוקטיבית שלו לפיה תינוק שאינו יכול לבחור אינו שווה בערך חיים לאדם בוגר הקימה עליו גם מתנגדים רבים. מאידך סינגר מציע להבין את החיים שלנו כנשענים על אפשרות המתקיימת בבחירה. כל עוד יש לנו אפשרות, כל עוד אנחנו יכולים לבחור להיות משהו מעבר למה שאנחנו, אנחנו נקראים חיים ויש לנו זכות לחיים האלו. מרגע שמסתיימת האפשרות, כשאין עוד שום בחירה, שם מסתיימים גם החיים.
