דייוויד יום David Hume

דיוויד יום נחשב לאבי ההבחנה הין הערכים לעובדות, הפיצול החד בין ערכים ובין עובדות, שנחשב לפיצול מודרני. הוא מבחין בין ought – צריך\ראוי לבין is – מצוי\קיים . כל עוד הפילוסופים עוסקים בתיאור העולם הם משתמשים במשפטים שיוצרים יחס בין מושגים בעזרת אוגד.  אתיקה, אסתטיקה, תורת המשפט, לוגיקה, אנו עוברים בלי להרגיש לשפה שבה האוגד הוא לא is  אל ought . לדוגמא, סוקרטס נלחם 36 שעות בקרב ללא הפוגה. ומסיימים במשפט סוקרטס הוא גיבור. כאשר אנו אומרים סוקרטס הוא גיבור יש לנו מחשבה שאנו רק מתארים את העולם, אבל למעשה אנו מעריכים אותו, ראוי לנו להתנהג כמו סוקרטס, הוא טוב. כל השיח המוסרי פוליטי משפטי כולל מעברים שאנו לא שמים לב אליהם וגורמים למחלוקות. לעבור מתיאור להערכה זה עניין מאוד סמוי. יום רוצה ליצור יכולת הבחנה ברורה בין המצוי לראוי. הבעיה מבחינה לוגית היא שבראוי מדובר ביחס חדש. זה שנדלק אור אדום ברמזור זו עובדה, העצירה לפני אור אדום לא נובעת מעצם העובדה שהאור אדום אלא דורשת עוד הנחה סמויה שיש חוק שאור אדו פירושו ציווי נורמטיבי לעצור. המעבר מהמצוי לראוי חייב תיווך או הנחה נוספת ששייכת לעולם הראוי. מתיאור מצוי לדעתו של יום לא ניתן להסיק שום דבר ערכי. לדוגמא: השזיף הזה מתוק לכן השזיף הזה טוב, לרוב זה נכון, אבל אנחנו עוברים מתיאור להערכה עם הערכת ביניים. אם אני רוצה לקנות או לא את השזיף לא מספיק מתיקותו , יש לדעת עוד דברים מצויים, הצבע, הרוך, המרקם הגודל.

דיוויד יום אומר שכאשר אנו רואים מצבים מסוימים בעולם, זה לא אומר שום דבר לגביי ההתנהגות הנחוצה- לציית לחוק, לתת נדבה לעני. התנהגויות כאלו לא נובעות מהמצב המצוי. לדוגמא אם אנחנו יודעים שהורדת המהירות תוביל לירידה במספר תאונות הדרכים זה לא אומר דבר. תאונות הדרכים עצמן זה דבר ניטרלי. ההתייחסות שלנו אל תאונות דרכים היא הנחה נוספת. כל הויכוח האתי נסוב סביב העוצמה שבין ערכים והמצוי. ניטשה הלך בעקבות יום, האדם העליון הוא מכוננן מעצמו.

היחסים בין מושאים אצל יום, זו מהות ההכרה שלנו. כשאנו אומרים משהו על מצב העולם אנו אומרים זאת על ידי יחסי בין מושאים. זה מה שיוצא את התבונה. הרגש זה התחליף לתבונה. מה אנחנו רוצים או סולדים או אוהבים זה הבסיס ליחס החדש של יום, שלא מוגדר רק כיחס בין מושאים, אלא מקשרים בין עצמנו לבין המוסר בעולם. יחס בין השופט , האדם, לבין המצוי. "סוקרטס הוא טוב" אני מציב אותו בפניכם כבעל ערך שאני רואה בו. אלו שיפוטים שמביעים דרכם את ההתייחסות וההעדפות שלי. לא תיאור ניטרלי של יחסים בין מושאים אלא תיאור שכולל בתוכו שיפוט.

הוא לא מציג דרך בשפה כיצד אפשר להבדיל בין ראוי ומצוי. הניסיון של הפילוסופים זה לנסות לערוך את ההבדלה, שהשפה מטעה אותנו בה כל העת. אנשים יכולים להיות מוסריים מאוד בלי לדעת אתיקה, השיח המוסרי יכול להיות יעיל מאוד כשאומרים "טוב" "מנוול" וכו’, יכולים להתווכח ולשכנע אחד את השני. מערכת המושגית יעילה בשיח היומיומי. פילוסוף הוא בדיוק מי שינסה להבין מה עומד מאחורי השיח, וזה הפילוסופים עד אז נכשלו.

המדע הצליח לפחות בחלקו להיות נטול ערכים, בפיזיקה לדוגמא. אבל אנתרופולוגיה לא יכולה להיות חפה מערכים. אי אפשר לומר שנשים הן מדוכאות, כי מכניסים יסוד של חשיבה מודרנית דמוקרטית מערבית שנוגעת להבדלים בין אישה וגבר. ועדיין האידיאל של יום משמש כיסוד בכמעט כל המדעים. כל איש מדע, אפילו בחוג לפסיכולוגיה ופילוסופיה יעדיפו להיות נטולי יחס אישי וערכים אישיים. ישעיהו ליבוביץ היה חסיד נוקשה של ההבחנה בין עובדות וערכים. המצוות נתפסו אצלו כעניין טהור ונורמטיבי ללא בסיס טבעי. המצוות לא עונות על שום צורך טבעי של האדם, אלא להפך. אך מצד שני ליבוביץ היה איש מדע שהתחנך על ברכי האידיאל של מדע שחופשי מערכים.

תורת המידות והמדינה – סיכום

דייוויד יוּם (באנגלית: David Hume) ‏(7 במאי 1711 – 25 באוגוסט 1776) היה פילוסוף והיסטוריון סקוטי. לצד אדם סמית' ותומאס ריד ואחרים, היה מהדמויות החשובות של ההשכלה הסקוטית. יום נולד באדינבורו ולמד באוניברסיטת אדינבורו. הוא למד תקופה מסוימת בעצמו בצרפת, שם השלים את ספרו "מחקר על הטבע האנושי" בגיל 26. על אף שחוקרים רבים מחשיבים כיום את הספר כחיבור החשוב ביותר של יום, ואחד החיבורים החשובים בהיסטוריה של הפילוסופיה כולה, הציבור באנגליה ראה את הדברים אחרת. לאחר מספר שנים של עבודה בשירותם של כמה אישים פוליטיים וצבאיים שב יום ללימודיו. אולם, בין מחקרים הפילוסופיים, יום התפרסם בחוגים ספרותיים ככותב מאמרים והיסטוריון. תשומת הלב לחיבוריו גדלה לאחר שעמנואל קאנט אמר כי יום העיר אותו מ"תרדמתו הדוגמטית" (בערך ב-1770).