(1) רמב"ם (רבי משה בן מימון), 1138 – 1204.
רמב"ם נולד בקורדובה, ופעל במצרים ובעת שהותה חיבר את שני מפעליו החשובים, "משנה תורה", "מורה נבוכים". מושפע גם מן הכלאם, גם מהפילוסופיה האריסטוטלית בעיקר דרך אבן סינא ודרך אלפא רבי.
בחינה על פי שני פרמטרים –
א. תכנים – זהות בין התכנים של הדת לבין התכנים של הפילסופים (שונה מרס"ג).
ב. מקורות ההכרה – עליונות, ולמעשה בלעדיות לשכל.
תפיסת עדיפות הפילוסופיה על הדת אצל רמב"ם מעוגנת בתורת הנבואה שלו שקובעת שהנבואה היא פעילות שכלית, ולכן הדת היא מושכל, ויותר – היא תיאוריות פילסופיות.
רקע תרבותי; קהל יעד. יהודים משכילים שמתוודעים מתוך חיבורים ערביים ונבוכים לנוכח אי התאמה בינה לבין הדת. (* יש הבדל עם רס"ג?). לטענת הרמב"ם פשט המקרא הוא שעומד בסתירה מול הפילוספיה ועל אי היכולת להכריע בין שתי אמיתות סותרות כביכול ברצונו להשיב על ידי פרשנות – של מושגים דתיים מחד ושל המקרא מאידך – כדי להצביע על התאמה. הספר לא נועד לקהל הרחב אלא לשכבה מצומצמת של אינטלקטואלים. הלכה למעשה רמב"ם מפרש גם טקסטים שאינם עומדים בסתירה מול המקרא.
השוואה מול רס"ג –
א. התמקדות בתכנים כמושאי חקירה, ולא במקורות ההכרה.
ב. חשיפת התאוריות הפילוסופיות (פיזיקה, מטאפיזיקה) שטמונות במקרא, לעומת רס"ג שמבסס אמונות דתיות בסיסיות בדרך רציונליסטית.
שתי טענות שנתמקד בהן בעיסוק של "מורה נבוכים" בנושא דת ופילוסופיה –
א. לימוד פילוסופיה הוא חובה דתית. בבסיס הטענה רמב"ם מניח שלוש הנחות ארסיטוטליות –
מתורת האדם –
(1) האדם המאושר הוא בעל שכל בפועל שהושג על ידי השגת מושכלות בפועל, פילוסופיה תאורטית – אריסטו.
(2) השכל בפועל הוא נצחי ונשאר אחרי המוות – על פי פרשני אריסטו. הרמב"ם גורס כי זוהי המשמעות של הגעה לגן עדן.
מתורת המדינה –
(3) מאלפארבי מקבל ומאמץ את הרעיון האפלטוני של המדינה המעולה שמנחה את אזרחיה לשלמות שכלית על ידי חוק ואידאולוגיה. אצל הרמב"ם התורה היא מערכת החוק של המדינה המעולה, ומנחה את אזרחיה לשכל בפועל על ידי הקניית דעות אמיתיות (תורת האלוהות: מציאות האל, ייחוד האלף אי גשמיות האל, קדמות האל, אומניפוטנטיות האל, לאל יש רצון) ועל ידי הטפה לעיסוק פילוסופי שאותה הוא מזהה בציווי לאהבת האל.
ב. הצדקת הטענה להתאמה בין תכני הדת לפילוסופיה.
תכנים פילוסופים קיימים בספרי הנבואה –
(1) כמשל, ברובד סמוי.
(2) ברב משמעות של שמות.
שני אמצעים ספרותיים שמייצרים רובד סמוי שהתוכן שלו הוא פילוסופי.
אופן הפרשנות של רמב"ם הוא הנחה מוקדמת של מציאות תוכן פילוסופי בכתובים, ופירוש הטקסט על פי ההנחה הזו תוך יצירת מערכת כללי פרשנות לשם כך. לעומת רס"ג, רמב"ם דוחה מראש את הפשט ומתנה קריאה "אמיתית" של הטקסט בהשכלה פילוסופית. ייתכן שבכך רמב"ם בעצם מתנה את הישארות הנפש, את הגאולה אישית ביכולת אינטלקטואלית.
ההצדקה למשמעות הנסתרת של המקרא –
(1) בתורת הנבואה, קשור לתורת המדינה (נפתח בדיון על תורת הנבואה).
(2) הטענה שקיים איזוטריזם פילוסופי.
(3) הצדקה היסטורית: פילוסופיה היתה קיימת בישראל מקדמת דנן (מעשה מרכבה ומעשה בראשית אצל חז"ל).
איזוטריזם פילוסופי. המושג 'איזוטריזם' מבטא את התפיסה על פיה ידע מסוים צריך להישמר בחוג מצומצם על ידי הנהגת מסירה בעל פה באותו חוג או על ידי הנהגת בספרות איזוטרית (גנוזה או מוצפנת כמו "מורה נבוכים").
איזוטריזם אצל רמב"ם מופיע בהקשרים של –
א. יחסי דת ופילוסופיה – זהות בין התכנים.
ב. פרשנותו את המקרא.
ג. חיבור "מורה נבוכים".
חז"ל טענו לאיזוטריזם בעיסוק שלהם במעשה בראשית ומעשה מרכבה – רק למי ש"חכם ומבין מדעתו". רמב"ם טוען ששם טמון העיסוק היהודי בתוכן פיזיקלי ומטאפיזי ובכך מצדיק גם את הפרשנות שלו את המקרא כאיזוטרי וגם את הטענה שהתוכן הסמוי הוא פילוסופי. יש בכך גם להסביר את כתיבת "מורה נבוכים" כספר איזוטרי, כהמשך של מסורת יהודית של מסירה איזוטרית את התכנים הפילוסופים.
שימוש באיזטוריזם במסורות הפילוסופיות. אצל פיתגורס (מסירה בעל פה לחוג מצומצם), אצל אפלטון (לשם הגנה על הפילוסופיה) ואצל אבן סינא (הגנה על איש ההמון מתכנים שיערערו את האמונה שלו מתוך אי הבנה שלמה שלהם ועל המדינה מפריקת עול של איש המון כזה). על ידי מסירה איזטורית יכול הנביא, המנהיג האידיאלי להעביר תוכן פילסופי רק למי שמסוגל לקבל את התכנים כהלכה בלא לפרוק עול.
ב"מורה נבוכים" של הרמב"ם לא עצם קיום האיזוטריזם נסתר אלא התוכן הוא הנסתר. יש בכתיבת "מורה נבוכים" משום הקלת המבוכה כבר בעצם הטענה של בעל סמכות כרמב"ם שיש התאמה, ומתן המפתח להבנתה. ב"מורה נבוכים" שתי טכניקות להצפנה במקום המשל והם –
א. "ראשי פרקים".
ב. "פירוש חידה".
הגבלת ההכרה. רמב"ם גורס שלא תמיד קיימת אפשרות לדעת ולהכריע ומציע להימנע מכך בהעדר טענות מוחלטות. עניין כזה שבו לא ניתן ואין להכריע הוא שאלת הבריאה, ושם הוא לא מחייב קבלת דעת הפילוסופים.
