מושגים עבים ורזים thick thin

אחת הביקורת היא במושגים של האנתרופולוגיה, שהתחילו בפילוסופיה של ryle ושמוזכרים במשנתו של קליפורד גירץ. המושגים הכי רזים בשיח האתי הנורמטיבי הם טוב ורע. כשאומרים על משהו שהוא טוב, אנו לא יודעים דבר אלא שלדובר יש יחס חיובי. אותו דבר כשאומרים על משהו רע. המושג הזה הוא רזה, יש בו רק את יחס הדובר. המושגים באתיקה הולכים ונהיים יותר ויותר גדושים. "צודק" , יותר גדוש וכן "חוקי". אם מישהו צודק לא רק לדובר יש יחס חיובי אליו, החיוביות קשורה גם לסוג מסוים של חלוקה נאותה שקשורה להוגנות, ליחסים. משהו שהוא חוקי הולם בנוסף גם מערכת חוקים קבועה שקיימת. מושגים כמו "נדיב", "אכזר", "הגון", הם שייכים לכיוון הגדוש יותר. אם מישהו הגון, אנו יודעים שלא מדובר על פרי(שגם יכול להיות טוב ורע), אנו יודעים שזה קשור לעסקה. נדיב- קשור לנתינה. אכזר- התעללות, פגיעה , כאב. דברים שנותנים גודש למושג.

מושגים עבים ורזים

ההקשר הוא ההבחנה בין תיאור לבין הערכה, בין המצוי לראוי כפי שבא לידי ביטוי אצל דיוויד יום[1] , למעבר הלא לגיטימי בין ה is  וה ought. ההבחנה החדה הזאת יש בה בעיות, ואחת הדרכים לתקוף את חדות ההבחנה זה הקטגוריה של מושגים עבים ורזים. "אדם ישר", "שיטה מושחתת", "מעשה מכוער", "נדיב", אלו מושגים עבים. וזאת בניגוד לטוב ורע, נכון, לא נכון, פסול, אלו מושגים רזים שלא נותנים לנו מידע על המושג שמדברים עליו. כאשר מישהו אומר טוב, אנו יודעים שיש גישה חיובית אך לא יודעים אפילו את הקטגוריה שבה מתקיימת הגישה החיובית.

ההבחנה שנעשתה בשנות החמישים של המאה העשרים עוצבה על ידי  G.Rlye.[2] שחקר את עומק המימד הפרשני שיש בטענות.  "הילד מכווץ את עפעפיו". את אותה הפעולה אפשר לתאר תחת תיאור אחר ולומר "הילד קורץ" , או "הילד מנסה לעשות צחוק ממישהו". הרעיון בדוגמא זו היא שיש את אותה פעולה, אותו מצב עניינים אשר ניתן לתאר בשלושה תיאורים שונים בעלי היררכיה. התיאור הראשון, יש בו את הפעולה הבסיסית הביולוגית ביותר. כשמתארים פעולה זאת כ"קורץ" כבר נותנים לפעולת הכיווץ מימד פרשני. לא מתארים תיאור נקי, אלא מימד של מוסכמה חברתית, שפה, קונוונציות, פרטיקות שמקובלות בחברה, משהו שבחברות מסוימות נחשב קריצה ובמקומות אחרים לא. התיאור השלישי מעמיק את היסוד הפרשני. אנו מתארים את הקריצה עם תכלית, הקריצה עושה פרודיה ממישהו אחר. אפשר להמשיך ולהעמיק "הילד עושה פרודיה ממישהו אחר כדי להביא להפסדו בבחירות". רייל אמר שהתיאורים נעשים עבים יותר ויותר ככל שיורדים בהיררכיה וכך מתוסף המימד הפרשני, ההבדל בין היסוד התיאורי הטהור ולבין התיאור הפרשני, מקביל למעשה להבחנה בין המצוי לראוי שאנו נותנים למציאות אותה אנו מתארים.

גירץ–  גדול האנתרופולוגים של הזמן האחרון, שאל את ההבחנה של רייל לטובת התיאוריה האנתרופולוגית. המושגים הרזים חוצים תרבויות, הם אוניברסאליים וניתן לאפיין את האדם באשר הוא אדם. ככל שאנו יורדים ברמה בתיאור האנתרופולוגי לרמה מדויקת יותר של תיאור, כך המושגים הם עבים יותר. "קניין"- רזה יותר לעומת "ניאוף". אנו מוצאים נורמות וערכים שהם יותר ויותר ספציפיים לחברה. ככל שהמושגים עבים יותר עבור האנתרופולוג כך הוא דורש יותר הסבר ופרשנות מצד האנתרופולוג. לדוגמא תיאור של טקסי בגרות, המושגים העבים דורשים פרשנות. עד אשר לא נבין את הלכי הרוח והשפה וניכנס אל תוך השבט, לא נוכל לתאר את טקסי הבגרות. המכשלה העומדת בפני האנתרופולוג היא שאנו, האדם הלבן, משליכים על תרבויות אחרות את ההגדרות שלנו יש כלפי החברות האחרות.

Michael walzer) מייקל וולצר- כתב ספר על עבה ורזה)[4]

על רקע כל זה אנו מגיעים אל ההבחנה באתיקה, וויליאמס[5] הראה כיצד המימד הפרשני נכנס לתחום הערכי בהבחנה בין עובדות וערכים. רשימת המושגים הרזים היא רשימה מאוד קצרה. Right, wrong אלו מושגים רזים לחלוטין. צודק ולא צודק גם כן רזים, אך פחות. בסדר הולך ומתעבה אנו רואים שהרוב המכריע הם מושגים עבים. מסוכן- הערכה, עם תכונה עשירה הכוללת סכנה, פחד לעומת ביטחון. אכזרי- תכונה שהיא בעלת עובי ניכר. ככל שהמושג הוא עבה יותר כך הוא עשיר יותר במימד הפרשני שלו. בשבט מסוים אפשר לראות אילו מאכלים נחשבים טובים או רעים, אפשר לראות על פי התנהגות אם היא מקבלת או מרחיקה . אולם כדי לדעת האם משהו הוא אכזרי, אנו צריכים לדעת הרבה יותר על האמונה, החיים, היסודות המטאפיזיים.

היו כאלו שניסו להציב את ההבחנה החדה בין מצוי לראוי, על ידי פירוק של כל מושג למרכיביו. נדיב הוא אדם שנותן אחוז גבוה של כסף לעניים ובנוסף יחס חיובי כלפיו. וויליאמס מאוד יוצא נגד הניסיון הזה, כל המהות של מושגים עבים זה שאי אפשר לפרק את היסוד התיאורי שלהם מהיחס כלפיהם. את עצם פירוש הפעולה צריך לראות מתוך הפעולה עצמה ולא מבחוץ בהגדרה קדומה. בטקסים בחופה למשל, רואים גבר ששובר כוס. אם אנו לא יודעים דבר על נישואין ביהדות זה נראה כגבר ששובר כוס וכלל לא רלוונטית האישה שעומדת לידו, העדים, החופה מעל. התיאור עצמו רווי בנורמות מסוימת. יש תנאים שבלעדיהם לא ניתן לתת תיאור אמין. וויליאמס אומר שבפיזיקה אין סימטריה לאתיקה וחייבים להפריד את התיאור , אך בהתנהלות חברה אסור ממש.

באסתטיקה יש גם הקבלה כזאת, המושגים הרזים הם יפה ומכוער. אך תמונה "הרמונית", "צבעונית" "מעניינת", אפשר לדעת באיזה אספקט נותנים לה ערך חיובי או שלילי. השיח שלנו כמעט אף פעם לא מסתיים ביפה ולא יפה. זה לא אומר דבר. מכאן מתחילה הדרישה והטעינה, האם בציור הרמוני, האם תזמון ההצגה ראוי, האדם הטקסט נהיר, זו התדיינות ברמה עבה יותר.

תורת המידות והמדינה – סיכום