ההבחנה בין אתיקה ומטא-אתיקה meta-ethics

בשיח היומיומי אנו שואלים לדוגמא האם מלחמת לבנון הייתה מוצדקת או לא מוצדקת, האם אדם הוא מושחת או נאצל. אלו ויכוחים מוסריים מסדר ראשון. מה שננסה לבחון כאן בשיעור, נהיה מעוניינים בתור פילוסופים לתור אחר המבנה המושגי של השיח הפילוסופי.

Meta- מעבר. מעבר לאתיקה, מושג שנתבע רק בתחילת המאה העשרים. הרעיון הוא ללכת מעבר לצד הנורמטיבי של השיח, שהוא למעשה הערכתי, פרספקטיבי. המטה-אתיקה לא עוסקת בשיפוטים לא קובעת מה טוב ומה רע. היא מדברת על האופי המושגי, על המבנה הלוגי של הטיעונים המוסריים. אנו תוהים מה עושה השפה המוסרית. האם היא מתארת את העולם, אובייקטיבית כשפה המדעית או לא. כל השאלות הללו לא נוגעות בשאלות מוסריות מסדר ראשון. למטה- אתיקה יש ניטרליות מוסרית. הפילוסוף המטה-אתי תוהה על אופן השפה, ההיגיון, הגדרת המוסר. מטה אתיקה היא לא ממש תיאור, כי מה שמדען עושה הוא מתאר את הרוח, מטה-אתיקה עוסקת במבנים המוסרים, זה לא תיאור במובן הרגיל של המילה. אם כוללים את המתמטיקה כתיאורית אפשר לומר שמטה אתיקה היא תיאורית, אך עדיף לא לעשות כן.

השוואה אנלוגית היא מדע ופילוסופיה של המדע. מדע עוסק בשאלות: מה טמפרטורות הרתיחה, האם פלוטו הוא כוכב לכת ? שאלות מסדר ראשון. פילוסוף של המדע לא מעוניין בעולם המדע, אלא במדע עצמו ובמדענים. איך המדע יוצר את קריטריוני התוקף שלו? מה התפקיד של תצפית? היה ויכוח גדול בין הבחנה בין נתוני תצפיות לתיאוריה. הייתה התקפה גדולה על ההפרדה בין נתונים גולמיים וברורים ובין תיאוריות שבונים עליהם. הנתונים הגולמיים הם כבר מראש רווים בתיאוריות מדעיות. הנתונים כפי שהם מופיעים, כבר מופיעים תחת תיאור יותר עבה. פסנתר מראש רואים כפסנתר, לא ככתם שחור עם חלקים לבנים בצורה מסוימת. פילוסוף של המדע מחפש את הקריטריונים מעבר, האם האמת אובייקטיבית? אפשר לעסוק במדע בלי פילוסופיה של המדע, אפשר לעסוק בפילוסופיה של המעד בלי להבין ממש במדע. לעומת זאת, בין אתיקה ומטה אתיקה ספק אם ההבחנה הזאת היא כה חריפה. כל הפילוסופים הגדולים לא עשו את ההבחנה הזאת, הם נתנו שיטה מוסרית שבה הנחות מטה-אתיות, והם באו מהנחות נורמטיביות, מצדדים נורמטיביים שתמיד היו חלק מהפילוסופיה של המוסר.

אצל קאנט ואריסטו מבחינים בשיטה מסוימת שמשרתת מטרות מטה- אתיות. יש זיקה חזקה בין האתיקה הנורמטיבית לבין המטה אתיקה, ואין להתפלא שהן היו משולבות זאת בזאת.

קאנט אומר שצריך להתנהג תוך כדי כלל עליון, כל אדם צריך להתנהג כמו שהוא חושב שאם כולם ינהגו כך, יהיה יותר טוב לכולם. זה מה שקאנט מבין כמושג המוסר עצמו. אם הוא מסתכל על השפה המוסרית, הוא רוצה לאפיין משהו על טיבה של עצם החשיבה המוסרית. בניגוד להבעת אהבה או שנאה שמובעים באופן פרטיקולארי, ספציפי, המושג של המוסר מחייב בתוכו הכללה.אחד הערכים הנורמטיביים הוא איזושהי הנחה בדבר שוויון בין בני אדם. קאנט חושב שכל היצורים החיים בעלי ערך מוסרי זהה. כלומר הוא עושה הכללה. ההכללה היא ניטרלית אך המסקנה שלה(שוויון) היא בעלת ערך. במעמד הר סיני יש היווצרות קטגוריות, יש אלו שקיבלו את התורה ואלו שלא. יש גברים ונשים, יש אדונים וצמיתים.

יש קבוצות בתולדות הפילוסופיה שאומרות שטוב=תועלת. האם המשוואה הזאת היא טענה מטה-אתית או נורמטיבית? אצל הפילוסופיים המסורתיים לא נעשתה ההבחנה הזאת. ג'ון סטיוארט מיל אומר שלא ניתן להפריד ביניהם.

אריסטו שילב את המטה אתי והנורמטיבי, בלי אפשרות להפרדה.

במאה העשרים רואים את הניסיון הגדול להעניק תפקיד נפרד להלך המטה אתי, לדיון תיאורטי פילסופי, לוגי, נפרד. הדמות שהכי מקושר לתחילת המטה אתיקה. G.e.Moore.[4] כתב בתחילת המאה העשרים את הספר principia ethica. מור ניסה להעמיד בסיס לוגי ומושגי לאתיקה ולמטה אתיקה. בספרו יוצר מור מהשאלה הראשונה, אם נסתכל על כל המושגים הראשונים, אנו צריכים לשאול מה זה טוב. בלי לערב מה הדברים הטובים והדברים הרעים. מיהו האדם הטוב, המידה הטובה, החוק הטוב. לנסות לקבוע "טוב" בלי פירוט ספציפי.

יש לנו מני תכונות של דברים "התפוח הוא טוב", "תפוח הוא צהוב". האם צהוב וטוב הן תכונות בעלות אותו מעמד מבחינה פילוסופית? מבחינה מסוימת כן ומבחינה מסוימת לא. טוב וצהוב דומים, כי שתיהן תכונות פשוטות. לא תכונה מורכבת (תכונה מורכבת, מורכבת מהרבה תכונות פשוטות) תפוח עסיסי, מושג עבה, זוהי תכונה מורכבת, קשור לכמות הנוזלים, מרקם, צבע, צורה. לעומת זאת צהוב וטוב , מור טוען שהן פשוטות. צהוב זו אכן תכונה פשוטה, היא תיאורית באופן בלתי אמצעי. לא צריך שום אנלוגיה או היסק. אי אפשר ללמוד אותן- או שתופשים או לא. חוץ מעיוורי צבעים, כולם לומדים במהרה מה זה צהוב. למור יש תשובה אמביציוזית, הטוב גם הוא תכונה פשוטה. אי אפשר למתוח אותו או לעשות רדוקציה לתכונות אחרות. טוב זה לא משהו שמתאים לחוק לדוגמא, כמו שבני אדם תופשים צהוב, כך הם תופשים טוב. יש הבדל בדרגת ההסכמה על צהוב, שהיא גבוהה ביותר ולהוציא בעיות של תאורה או עיוורי צבעים יש הסכמה.

יש פילוסופים שעושים הבחנה נוספת, כשאני אומרים שיש שני כיסאות זה תיאורי גרידא, אבל כסא שחור, או כסא חם כולל בתוכו הבחנה אישית, פירוש.

מור באומץ לב טוען שהטוב היא תכונה בפני עצמה, היא לא מכוננת. נשאלת השאלה איך אנו תופשים את התכונה? צהוב באמצעות חוש הראיה. אך לעומת זאת טוב, בתודעה, הוא תוצר של שיקול דעת והיסקים והתבוננות, מה שבמדע קוראים לו תיאוריה שלמה. התפוח הוא עסיסי, מתוק, טרי, ריחני, "צבע יפה לשים בקערה בסלון", וכל זה גורם לו להיות טוב. אך לא לדעת מור, טוב נתפש באופן בלתי אמצעי. מהי תפישה בלתי אמצעית של טוב? כאן יש מהלך שאפתני נוסף של מור. כאן הצהוב והטוב מתפצלים. הטוב לא מובן באופן חושי, יש מעין "חוש שישי", "אינטואיציה", ללא שלב של היסק מנתונים אחרים (reasoning) צריך להסתכל על מכלול. התכונה טוב קיימת אצל אדם באופן פשוט, אינטואיטיבי. זוהי עמדה מרחיקת לכת שמייחסת את הטוב לתכונת אובייקטיביות, וזאת בניגוד להבחנות פילוסופיות רבות שייחסו לטוב סובייקטיביות.

רוב התכונות שאנו מייחסים הן תכונות טבעיות, שתופסים באופן אמפירי. יש תכונה אחת אל טבעית (אולי גם יפה נכנס לקטגוריה הזאת)  non natural.

תורת המידות והמדינה – סיכום