תיאוריה ביקורתית: פוסטמודרניזם

תיאוריה ביקורתית

פוסטמודרניזם

פוסטמודרניזם הוא מכלול של תיאוריה שפרחו בעיקר בהגות של הפילוסופיה הקונטיננטלית במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20. אין הגדרה אחת ברורה לפוסטמודרניזם אך ככלל מדובר על גישה ביקורתית הכופרת באפשרות של אמת אחת או אמת יציבה. התיאורה של הפוסטמודרניזם תודגם להלן על ידי שני הוגים מרכזיים של הפוסטמודרניזם – מישל פוקו ואדוארד סעיד:

  • פוקו: תולדות השיגעון בעידן התבונה (בצרפתית- ההיסטוריה של השיגעון): את השיגעון המציאה הפסיכיאטריה. הספר טוען שעד לעידן "הקלאסי" לא היה שיגעון. היו הוגים/הוזים/חוזים/שוטי כפר/אומנים/מכשפים, אנשים שהתנהגו בצורה שונה משאר האנשים אך לא הייתה קטגוריה "מחלת נפש". את הקטגוריה הזו המציאה הפסיכיאטריה. מרגע מסוים, כל האנשים שהסתובבו חופשיים (ומוזרים) בשולי החברה האירופאית החלו להיכלא בבתי כלא מסוג חדש- בתי חולים פסיכיאטריים. הפסיכיאטריה החליטה לרפא אותם, להפכם לנורמאלים ואם זה לא עובד להחזיקם כלואים מחוץ לחברה. המשוגעים הפכו לאובייקטים ("נגנבה" הסובייקטיביות) של פרוצדורות רפואיות בחסות הפסיכיאטריה. הטענה של הפסיכיאטריה- קיים הידע של מהו נורמאלי. כל מה שחורג מכך נחשב כמחלה. הטענה אינה כנגד התנהגות מסוימת אלא טענה שבאופן אובייקטיבי התנהגות מסוימת היא לא נורמאלית. התוצאה:מדע הפסיכיאטריה לא עוסק רק במשוגעים כי אם בנורמליזציה של החברה. הוא משפיע על כל החברה (ולא רק על "המשוגעים") שכן הוא מגדיר את הגבולות הנורמאליים של החברה עצמה במונחים רפואיים. תחת האיום שהתנהגות לא נורמלית תוביל לכליאה, יש משטור של ההתנהגות (כמו החוק הפלילי). הפסיכיאטרים שבויים בשיח לא פחות מהכלל, גם הפסיכיאטר עצמו מאמין שהוא מרפא. על ידי הפנמה של עולם המושגים (מה נורמאלי ומה חולה) אנו מפנימים נורמות וצורות התנהגות מסוימות.
  • למה הפסיכיאטריה אפקטיבית? בזכות הטענה לאובייקטיביות מדעית. בעיני פוקו, זה הרגע שבו התיאוריה הביקורתית זולגת לפוסט מודרניזם. אין אמת, אמת היא ביטוי של כוח. הכוח מייצר את האמת, השאלה האמיתית היא מי קובע מה יחשב אמת ולאיזה צורך.
  • אדוארד סעיד: התיאוריה של אדוארד סעיד לוקחת את המתודולוגיה של פוקו ומפנה אותה לשדה שיח אחר. סעיד פונה למזרחנות (כמו שפוקו פנה לפסיכיאטריה). מי קובע: המערב; לאיזה צורך: שליטה במזרח. המערב מבנה את המזרח באופן שיצדיק את שליטתו במזרח. סעיד טען שמקור התפיסה הקולוניאלית היא גזענות. עם זאת, התפיסה הקולוניאלית לא הניחה שיש הבדל בין הגזעים אלא שיש הבדל בהתפתחות, האנושות מתפתחת והמזרח מפגר מאחור. לכן ההצדקה לשליטה המערבית במזרח היא לקדם אותו. סעיד לא הבחין בין הקולוניאליזם מפאת פיגור מאחור (כמו יחס האמריקאים לאינדיאנים) לבין גזענות (כמו יחס האמריקאים לשחורים). כמו שפוקו טען שהפסיכיאטריה מבנה את הנורמלי ולא רק את המטורף, סעיד טען שהמערב מבנה את האופי של עצמו על ידי תיאור המזרח כהיפך של המערב (סובייקט מערבי, אובייקט מזרחני). כלומר, התפיסה העצמית היא שלילת האחר.
  • עוד על פוסטמודרניזם

תיאוריה ביקורתית – סיכום

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: