מדוע להיות מוסרי?

ספקנות

בכל תחום, גם בתחום ההכרה קיימת ספקנות, והיא דחף פילוסופי שמלווה את הפילוסופיה מתחילתה ולפעמים יש הטוענים שהספקנות היא המנוע העיקרי להתפלספות. הספקן בפילוסופיה הוא תמיד זה שאומר "אז מה?" "תוכיח", "תנמק", ולא משנה כמה נסביר ונוכיח הוא ימשיך בטיעונים אינטליגנטיים להטיל ספק. נאמר ואנו סומכים על חושינו, הספקן יאמר שאי אפשר לסמוך על נתוני החושים. יש ספקנות לגבי הידיעה כלל, האם מה שאנו יודעים מבוסס על פי שיקולי השכל או ההיגיון, זה משען בטוח יותר מהחושים אך גם אז זה מבוסס על שכל, ואיך אנו יודעים שזה מה שמתאים לטבע, לחיצוניות.

ספקנות מוסרית– קריאת תיגר גדולה יותר מהספקנות להכרה, משום שהיא לא רק נוגעת לאופן שבו מבססים את ההכרות המוסריות שלנו, אלא היא גם תוהה על המעבר מן ההכרה המוסרית אל המעשה. במובן הזה ספקנות מוסרית היא ספקנות נורמטיבית. היא עוסקת בכוח הנורמטיבי והמחייב של ההכרה המוסרית. ישנו פער שלא קיים בתום ההכרתי. אם הגעתי למסקנה ואני יודע שהיא אמיתית, אין מקום לספקנות. דקארט לדוגמא ניסה לצאת מנקודת מבט זאת. אני חושב משמע אני קיים, אין ספק ומכאן הוא ממשיך את תורתו שלדעתו היא לא ברת הטלת ספק. בתחום הנורמטיבי נקודת המוצא קיימת בדמות ההכרה המוסרית אך עדיין, מה מביא אותנו להתנהג כך?

הספקנות ההכרתית טוענת כי לפעמים אנו מבינים שהחושים הטעו אותנו. כמו שדקארט אומר, כפית בכוס מים נראית שבורה. למרות שבלימוד מועט נבין זאת, עצם הקונפליקט הוא בעייתי.

ספקנות מוסרית- כאשר יש קונפליקט מוסרי. קונפליקט בין מוסר ובין:

א.       תועלת

ב.       רגש.

ג.        אידיאלים אישיים.

ד.       סמכות. הסמכות יכולה להיות סמכות אלוהית, כמו בעקידת יצחק. סמכות צבאית, של מישהו שהוא אחראי עלינו. סמכות משפטית.

תשובות לספקנות המוסרית:

א.       מונחי תועלת– אחת התשובות לקונפליקט היא במונחים של תועלת. סוקרטס: נדמה לכם שהמוסר מחבל בתועלת האישית, אולם המוסר בסופו של דבר שקול לתועלת האישית. יכול להיות שבאופן פרטי לא יהיה לי טוב לפעול על פי המוסר, אך  אם כל בני האדם יפעלו על פי המוסר, התועלת תגדל. אולם, זו לא תשובה לספקן יחיד, לפרט. ההתנהגות המוסרית מקבילה לבריאות הנפשית של האדם, ולכן לבריאות הגופנית שלו. ומי שעושה רע לסביבה עושה רע לעצמו. רע יותר לעשות עוול מאשר לספוג עוול. סוקרטס אומר שהמחשבה ההדוניסטית כי הטוב האישי העליון הוא הנאה, היא מחשבה שמתערערת, וכל מי שחווה את ההנאה והטוב העליון, יבין שאין בזה באמת טוב.

ב.       תשובה הדאונטולוגית על פי האינטרנליסט, היא שאין תשובה לספקן מנקודת ראותו. התשובה מצויה בבסיס ההכרה. האינטרנלינסט ישיב למי ששואל מדוע יש להיות מוסרי, כי הוא לא באמת הבין מוסר מהו.

א.       התשובה הדתית– כי כך ציווה האל. ניסיון לתת נימוק למערכת הערכים והנורמות המוסריות בעזרת מערכת נורמות גבוהה יותר. קירקגור אומר שבעקידת יצחק, האדם הדתי מצליח בעזרת הציווי הדתי להשעות את הציווי המוסרי. הניסיון לבסס באופן דתי את המערכת המוסרית, סובל מבעיה שכבר אפלטון עמד עליה בצורה מאוד אלגנטית בדיאלוג בשם "אותיפרון" אם אלוהים בוחר את הציוויים המוסריים שהוא מטיל עלינו באופן שרירותי, אז הציות שלנו למוסר יהפוך להיות לציות עיוור. אם היא שרירותית גם מבחינת האל, הנימוק היחיד יהיה פחד מפני כוחו של האל אך ללא נימוק מהותי רציונאלי. אם הציוויים של האל בעלי הנמקה, אנו נציית להם משום שיש להם רציונאל. לא צריך את האל כדי לתת להם תוקף. מקור התוקף של הציוויים המוסריים (לא כמו שמירת שבת ודיני פולחן), הם באמת המוסרית של הציווי עצמו.

ב.       הגשמה עצמית- המוסר מבטא את מלוא האנושיות שלנו. מי שאינו פועל באופן מוסרי מרוויח תועלת אישית, אך לא נוהג כשלמות עצמית של בן אדם.

ג.        רציונאליות– תשובתו של קאנט. צריך להיות מוסרי כי זה הדבר הרציונאלי לעשות. למה לא להיות רציונאלי? אין תשובה.

תורת המידות והמדינה – סיכום