תורת המידות והמדינה- סיכום: פרדריך ניטשה

פרידריך ניטשה Friedrich Wilhelm Nietzsche) 15 באוקטובר 1844 – 25 באוגוסט 1900)-
לגניאלוגיה של המוסר

לניטשה גישה פסימית במובנה ההרסני. מה שנראה לקאנט כה חשוב לקיום האנושות לניטשה נראה כהרס של הערכים.

אצל קאנט התבונה היא נקודת האחיזה של המוסר ובעוד אצל ניטשה המוסר נשען על רגשות ובעיקר חמלה.

כולנו ערים לחשש שיש משהו משפיל בחמלה, בוודאי אובייקט החמלה עצמו יאמר זאת. ניטשה מראה כיצד הנצרות בהשענה על החמלה הרסה את מושג הערכים. גאוניותו של ישו היא יצירת מושג החמלה. במרד העבדים, החלשים עניים מסכנים, שהם הרוב, מתגוננים על ידי פיתוח חמלה אצל החזקים. החלש יוצר רגשות אמפטיים טבעיים והופך את החמלה למדד לצדק. אנו עוטפים את מעשינו שמונעים מחמלה באצטלה של צדק.

השורש של המוסר, שלאנושות היה נוח להסתירו כל העת, זו החמלה. גם ניטשה מאמץ את הגישה שהחזק שורד, בדומה לדארווין. ניטשה הפך זאת למשהו בדמות ערכיות. מי שצריך לשרוד זה החזק באמת לא החזק בפועל. מי שמפריע אלו הם החלשים שבאופן מקרי ונסיבתי עשו ברית ביניהם והם מאיימים על החזקים, הודות לשימוש בחמלה.

ניטשה פוסל את המוסר האוניברסאלי השוויוני. אצל קאנט המוסר מוחלט בגלל ההפרדה מהטבע. ניטשה אומר שהמוסר הוא חלק ממערך ההשפעות, רגשות, נסיבות חברתיות ותרבותיות שבהן חי האדם. הוא רוצה להחזיר את המוסר אל הטבעיות. הוא מגדיר את המוסר כתוצאה, סימפטום, מסכה, צביעות, חמלה, כאי הבנה. אצל קאנט המוסר הוא תודעה ואצל ניטשה התודעה המוסרית היא הראשונה להיות מבוקרת, הוא מערער את תוקף היומרה של מושג המוסר כמו גם את שאר המושגים הערכיים: אמת, כוח, חופש, יופי. הנורמות כולן הן בספק.

המוסר גורם לאי התקדמות.

פוסטמודרניזם– מסתכלים מבחוץ על סיטואציה מה שניתן להגדיר במעלים הולכים ומקיפים שוב ושוב ולהסתכל גם על הביקורת מבחוץ.

מי שלמד את היכולת לפקפק יעבור את החוויה העליונה ביותר, מה שקאנט חשב שמגיע מהשתאות מוודאות ניטשה חושב שמגיע דווקא מהפקפוק. הביקורת היא רדיקלית (שורשית) "נחוצה לנו ביקורת הערכים המוסריים" "להציב סימן שאלה על ערכם של ערכים אלה". ניטשה רוצה לתהות על ערך הערכים עצמם. בחשיבתו יש את האדם העליון שנבדל ביכולתו להיות ייחודי, אינדיבידואלי, שלא תלוי בערכי מוסר וחברה. מה שמאפיין את האדם זה היכולת לייצב את חיו כשונה מכולם. קבוצה של אנשים ייחודיים וחופשיים מקביעות של נורמות חברתיות מוסריות בורגניות.

ההתפתחות היא רק של החזק ששורד.

ההווה חי על חשבונו של העתיד. תפיסת המוסר מנסה להפוך את חיינו לנסבלים יותר תחילה ואחר כך לטובים יותר, ראויים יותר, נאורים יותר, צודקים יותר, מסוכנים פחות. מוסר הוא למעשה נסיון להתמודד עם סכנות. ניטשה בז לכך וחושב מהמוסר הוא המסוכן שבסכנות. המוסר הקיים נראה בבחינת הרוע והטוב. ניטשה מצביע על מוסר שהוא מעבר לכך, האדם העליון הוא הטוב והרע איינו רוע.

"מוסר כמסכה" – פרויד הושפע רבות מניטשה ומבחינים אצלו במגמה דומה של לראות את המוסר כעידון של היצרים כדי להביא את חיינו לרמה של נסבלות. אם לא נעדן את היצרים נשמיד אחד את השני. זהו מעין סידור של האנושות שנועד להשלות אותנו כדי שנוכל להמשיך ולחיות זה לצד זה. ניטשה אומר שלא איכפת לו עם נחיה טוב זה עם זה, יותר חשוב זה להוריד את מסכת המוסר.

תורת המידות והמדינה – סיכום

ניטשה קראו עוד על פרדריך ניטשה מתוך סדרת הפילוסופים הגדולים

10 ציטוטים של פרידריך ניטשה

13 ציטוטים על לאומיות

היא מניעה את העולם כבר הרבה זמן אך האם היא טובה לו? ציטוטים (ביקורתיים) על לאומיות ופטריוטיות

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: