המאבק של היישוב היהודי במנדט הבריטי בשנות ה־40 לא היה אחיד. הוא התנהל בשתי אסטרטגיות מתחרות – גישת המאבק הרצוף מול גישת המאבק הצמוד. שתיהן ביקשו להבטיח את עתיד המדינה שבדרך, אך הציעו דרכים שונות לחלוטין.
המאבק הרצוף: אין פשרות
את גישת המאבק הרצוף הובילה תנועת האצ"ל, ובהמשך גם הלח"י. על פי השקפתה, הבריטים הם אויב שעל נוכחותו בארץ חייבים להיאבק ללא הרף – עד שייאלצו לעזוב. לכן פיגועים, חבלה ופעולות צבאיות היו לא רק אמצעי טקטי אלא אמירה מוסרית: היישוב לא יוכל להשלים עם שלטון זר בארצו. רציפות המאבק נועדה לשחוק את הבריטים מבחינה ביטחונית וכלכלית, ולשדר לעולם שהיהודים אינם מוכנים להסתפק בהבטחות או בוועדות חקירה.
המאבק הצמוד: מלחמה כשצריך, הפסקה כשכדאי
במקביל, מפא"י והנהגת "ההגנה" החזיקו בגישת המאבק הצמוד. כאן לא דובר על התנגדות עקרונית לשלטון הבריטי, אלא על אסטרטגיה גמישה: נלחמים בבריטים כשהדבר הכרחי, אך מפסיקים כשנפתח פתח לשיתוף פעולה. כך, בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר גרמניה הנאצית איימה על היהודים והעולם כולו, "ההגנה" קידשה את הסיסמה “מלחמה בצורר כאילו אין ספר לבן, ומלחמה בספר הלבן כאילו אין צורר”. הבריטים נתפסו אז כשותפים הכרחיים במאבק בנאצים, ולכן הותאמה הטקטיקה למצב.
דימוי, מוסר ותוצאה היסטורית
שתי הגישות לגבי המאבק בבריטים התעמתו גם על מישור התדמית הבינלאומית. אנשי המאבק הרצוף האמינו שרק לחץ מתמשך ישכנע את העולם שליהודים מגיעה עצמאות. לעומתם, אנשי המאבק הצמוד חששו שהתקפות טרור יכתימו את דמות היישוב וירחיקו את בעלות הברית. גם בשאלת המוסר חל פער: האם צודק לפגוע בכל מחיר במנדט הזר, או שיש לשקול את התוצאות והנסיבות?
בסופו של דבר, ההיסטוריה מלמדת ששתי הגישות תרמו: הרצף שמר את הבעיה היהודית על סדר היום, ואילו הצמוד אפשר גמישות פוליטית וצבאית. המתח בין השתיים שיקף דילמה עמוקה יותר: איך נלחמים על חירות – בעקשנות בלתי מתפשרת או בחישוב קר ופרגמטי?
