אחת השאלות הגדולות ביותר לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה האופן שבו קיבלו על עצמם עמים שלטון טוטליטרי ופשיסטי שהוליך אותם לאסון לאחרים ולעצמם. הפילוסופית היהודיה חנה ארנדט הבינה שכדי לרדת לעומק שורשי הטוטליטריות צריך להבין את התפתחותו של מושג ה-"המון" המודרני.
ב-"המון" התכוונה ארנדט למסה אנושית אנונימית של אנשים המנותקים ממוקדי העשייה הפוליטית. הם אינם נמנים על קבוצות אינטרס או כוח ואין להם לא את הכלים ולא את הידע בכדי לקחת חלק בניהול המציאות בה הם חיים. ההמונים אינם מאורגנים בצורה דתית, חברתית, מוסדית או פוליטית, ועל כן אין להם השפעה אמיתית על האופן שבו מנוהלים הדברים וקל להתעלם מהם.
מצד שני, אומרת ארנדט, ההמונים אדישים לפוליטיקה אך יש להם ציפיות גבוהות ממי שאוחזים בשלטון. דעת הקהל היא הפכפכה וגחמתית, ומי שנכשל במילוי הציפיות שלהם מאבד את התמיכה השקטה של הציבור ואת כוחו. כאשר השלטון מתקשה לאורך זמן לעמוד בציפיות של ההמונים ממנו, כפי שקרה בגרמניה של שלהי שנות העשרים וראשית השלושים, ההמונים מתחילים לזעום.
הזעם הזה של יחידים הוא בדיוק הדלק של השליט הטוטליטרי, כפי שהאדישות הפוליטית שלהם היא מסלול ההמראה שלו. מנהיגים כאלו ינצלו את הסלידה של ההמונים מה"פוליטיקאים הנוכלים" ויציגו את עצמם כאלטרנטיבה על ידי שבירת מוסכמות וטאבואים. בצורה הזו הוא יתעלו את האכזבה והכעס של ההמונים על השלטונות לתועלת שלהם על ידי מסרים קיצוניים והבטחות חסרות-כיסוי שמשלהבות את הדמיון הנואש של האוכלוסיה. לפי ארנדט, זוהי תנועה של הרס הקיים שאינה מסוגלת באמת לבנות משהו אחר.
המנהיגים הטוטליטרים או הפשיסטים לא היו צריכים למשוך אחריהם את כל העם. מספיק היה לרכז סביבתם קבוצות קטנות יחסית אך נחושות ואלימות. התרומה של שאר האוכלוסיה הייתה פשוט לא להתנגד, להסכים בשתיקה למה שנעשה ולקבל בתודה מסוימת את האיסור החמור לשאול שאלות.
רק קיום פוליטי יציל אותנו
הניתוח של שורשי הטוטליטריות אפשר לארנדט גם להפיק מהם סם-נגד שימנע עוד השתוללות אלימה כזו בהיסטוריה. כנגד האדישות הפוליטית של ההמונים המבודדים זה מזה ארנדט טוענת מעורבות פוליטית והשתתפות חברתית הם המתכנון למניעת פשיזם וטוטליטריזם. אדם שלוקח חלק פעיל בעיצוב המציאות שלו, דרך שיתוף פעולה עם אחרים, מונע בגופו את האדישות הדרושה כדי שהקיצוניות תפרח.
לפתרון של ארנדט יש שני מרכיבים: עלינו להיות מעורבים פוליטית ועלינו לעשות את זה ביחד. לקיחת אחריות על המציאות היא פעולה של סולידריות עם אחרים המסוגלת למצוא אינטרס משותף. כאשר חלקים גדולים בחברה מרגישים כי הם חלק מעיצוב מציאות חייהם, הסכנות של הטוטליטריות מתרחקות.
