הצהרת בלפור, שנשלחה ב-2 בנובמבר 1917 על ידי שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור ללורד וולטר רוטשילד, הייתה תוצאה של תהליך ניסוח קפדני וארוך. תהליך זה נבע מחשיבותה המדינית וההיסטורית של ההצהרה, כמו גם מהרצון לאזן בין האינטרסים השונים של התנועה הציונית, בריטניה, והקהילות השונות בפלשתינה. בחירת המילים בהצהרה לא הייתה מקרית, וכל שינוי ניסוחי שיקף שיקולים פוליטיים, דיפלומטיים ומשפטיים שנועדו להבטיח את קבלתה הרחבה ביותר והבטחת האינטרסים הבריטיים בה.
השלבים המוקדמים של ניסוח הצהרת בלפור
התהליך החל בהנחיות שניתנו על ידי חיים ויצמן למשלחת הציונית ב-20 ביוני 1917, יום לאחר פגישתו עם בלפור ורוטשילד. ויצמן הדגיש את הצורך שההצהרה תהיה חד-משמעית בתמיכתה בהקמת בית לאומי יהודי, תוך הימנעות מאזכור שאלת הריבונות, שעלולה הייתה לעורר בעיות עם צרפת. טיוטה ראשונית צומצמה משמעותית והוגשה לרוטשילד ב-12 ביולי, ובלפור הוסיף לה תיקונים טכניים. בהמשך, באוגוסט ובאוקטובר 1917, בוצעו שינויים משמעותיים בטיוטות על ידי הלורד מילנר וליאו אמרי, כולל צמצום ההיקף הגיאוגרפי של הבית הלאומי ל"בפלשתינה" והוספת סעיפי ההגנה על זכויות הלא-יהודים.
המחלוקת סביב המשמעות של "בית לאומי"
אחד האתגרים המרכזיים שעמדו בפני מנסחי הצהרת בלפור היה קביעת אופי הבית הלאומי היהודי בפלשתינה. הניסוח הסופי דיבר על "הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה", אך המונח "בית לאומי" נותר מעורפל במכוון. בעוד שהתנועה הציונית ראתה בכך התחייבות עתידית למדינה יהודית, גורמים אחרים בממשלת בריטניה חששו שהגדרה כזו תעורר התנגדות עזה בעולם הערבי. דו"ח ועדת פיל קבע כי הניסוח היה פשרה בין אלו שתמכו במדינה יהודית עתידית לבין אלו שהתנגדו לכך.
הדיפלומט הבריטי מארק סייקס כתב בספטמבר 1917 שהציונים אינם שואפים להקים "רפובליקה יהודית" אלא מבקשים מסגרת של מנדט בריטי שתבטיח את זכויותיהם. עם זאת, גורמים בארה"ב ובתקשורת הבינלאומית פירשו את ההצהרה כהבטחה למדינה יהודית, ונעשה שימוש במונחים כמו "מדינה יהודית", "רפובליקה יהודית" ו"קהילייה יהודית".
ההיבטים הפוליטיים והמשפטיים
מעבר להצהרת התמיכה בציונות, ההצהרה כללה שני סעיפי הגנה: הראשון עסק בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות בפלשתינה, והשני הבטיח שההצהרה לא תפגע בזכויותיהם הפוליטיות של יהודים מחוץ לפלשתינה. ניסוח זה נועד להרגיע התנגדות מצד גורמים ערבים ובריטים כאחד. עם זאת, ההתחייבות לזכויות האזרחיות והדתיות של הערבים לא כללה הבטחה לזכויות פוליטיות שוות, מה שהוביל לעימותים מתמשכים בפרשנות ההצהרה.
משמעות השפה והעתיד הפוליטי של הצהרת בלפור
המילים "בפלשתינה" ולא "של פלשתינה" היו מכריעות בניסוח, שכן הן נמנעו מהכרזה על פלשתינה כולה כבית לאומי יהודי, דבר שהתברר מאוחר יותר במסמכים רשמיים כמו הספר הלבן של 1922. על אף ההגבלות הרשמיות, מנהיגים בריטים רבים, בהם לויד ג'ורג' ובלפור, הצהירו כי מטרתם ארוכת הטווח הייתה הקמת מדינה יהודית עם הפיכתם של היהודים לרוב באוכלוסייה. אך ניסוחה של ההצרה יצר גם פתח לפרשנויות שונות, כפי שנכתב בדו"ח ועדת פלין הבריטית מ-1920:
"זהו מסמך שנוסח בזהירות רבה, ואלמלא הביטוי המעורפל במקצת "בית לאומי לעם היהודי", ניתן היה לראותו כבלתי מעורר דאגה במידה מספקת… אך העמימות של הביטוי המצוין הייתה מקור לבעיות מראשית הדרך. אישים שונים בעמדות בכירות השתמשו בלשון מרחיקת לכת, שהייתה עלולה להעביר רושם שונה לחלוטין מהפרשנות המתונה יותר שניתן לייחס למילים הללו. הנשיא וודרו וילסון הסיר כל ספק באשר לכוונתו, כאשר במרץ 1919 אמר למנהיגים היהודים בארצות הברית: "יתר על כן, אני משוכנע שהאומות בעלות הברית, בהסכמה מלאה של ממשלתנו ועמנו, מסכימות כי בפלשתינה יונחו היסודות לקהילייה יהודית." הנשיא לשעבר תיאודור רוזוולט הצהיר כי אחד מתנאי השלום של בעלות הברית צריך להיות ש"פלשתינה תהפוך למדינה יהודית". מר וינסטון צ'רצ'יל דיבר על "מדינה יהודית", ומר בונאר לואו אמר בפרלמנט כי יש "להשיב את פלשתינה ליהודים"."
לסיכום, תהליך הניסוח של הצהרת בלפור משקף תמרון פוליטי ודיפלומטי מורכב. הניסוח המעורפל של "בית לאומי" שירת את הצורך ליצור מחויבות מסוימת כלפי הציונות מבלי לעורר התנגדות חריפה מצד גורמים ערבים ואירופיים. בדיעבד, בחירת המילים והפרשנויות השונות להצהרה היוו בסיס למחלוקות פוליטיות שיימשכו עשורים קדימה, והיו להן השלכות שהשפיעו באופן מכריע על מהלך ההיסטוריה של המזרח התיכון.
קראו גם: האם הייתה הצהרת בלפור בעצם כלי לשליטה פוליטית בריטית?
