תוכנית אוגנדה הייתה אחת מנקודות המפנה המרכזיות בהיסטוריה של התנועה הציונית. ההצעה, שהועלתה בקונגרס הציוני השישי בשנת 1903 על ידי בנימין זאב הרצל, עוררה ויכוח עמוק על מטרות הציונות והדרך למימושן. מדובר היה בהצעה של בריטניה להקצות ליהודים שטח באפריקה המזרחית (כיום חלק מקניה) להקמת התיישבות יהודית אוטונומית. השאלה שעמדה על הפרק הייתה האם הציונות, ששאפה להקים בית לאומי לעם היהודי, יכולה להסכים לפתרון זמני מחוץ לארץ ישראל או שמא מדובר בוויתור מסוכן על המטרה המרכזית.
בעד: עמדות התומכים בתוכנית אוגנדה
התומכים בתוכנית אוגנדה, ובראשם הרצל, ראו בה פתרון דחוף למצוקת היהודים, בעיקר במזרח אירופה. פוגרום קישינב שהתרחש באותה שנה המחיש את הצורך המיידי במקלט בטוח. בעיניהם, התוכנית לא נועדה להחליף את החזון הציוני אלא לשמש כמקלט זמני עד שניתן יהיה לממש את ההתיישבות בארץ ישראל.
הרצל וחלק מהציונים המערביים האמינו כי קבלת ההצעה תחזק את מעמד הציונות ותשפר את יחסיה עם המעצמות. הם טענו כי קבלת תוכנית אוגנדה תאפשר לתנועה הציונית לפתח תשתיות פוליטיות, כלכליות ותרבותיות, מה שיגביר את סיכוייה להשיג שליטה עתידית גם בארץ ישראל. בנוסף, הם סברו כי ללא פתרון מיידי, רבים מיהודי אירופה ימשיכו לסבול ואף ייקלעו לאסונות חמורים יותר.
נגד: עמדות המתנגדים לתוכנית
מנגד, עמדו מתנגדי התוכנית, ובראשם מרבית נציגי תנועת "ציוני ציון" מרוסיה, שהאמינו כי קבלת תוכנית אוגנדה תוביל לסטייה מסוכנת מהמטרה המרכזית של הציונות: הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בעיניהם, אפילו "פתרון זמני" עלול להפוך לפתרון קבוע ולגרום לאובדן ההתמקדות בארץ ישראל.
המתנגדים, ובראשם מנחם אוסישקין ויהודה לייב פינסקר, ראו בארץ ישראל את המקום ההיסטורי והטבעי לעם היהודי, הן מהיבט דתי-לאומי והן מהיבט תרבותי. הם חששו כי התיישבות באוגנדה תגרום לכך שהתנועה הציונית תאבד את הלגיטימציה המוסרית שלה בעיני העם היהודי, ותערער את האחדות הפנימית שלה.
מעבר לכך, רבים האמינו כי ההתיישבות באוגנדה אינה מציאותית כלל. הם חששו כי היהודים, כעם ללא ניסיון בהתיישבות באפריקה, יתקשו לשרוד באזור כה שונה מבחינה גיאוגרפית ותרבותית. בנוסף, עלו שאלות מוסריות לגבי ההתיישבות באזור מאוכלס, והחשש כי פעולה כזו תתפרש כקולוניאליזם זר.
הכרעת הוויכוח והשפעותיו
בקונגרס הציוני השביעי בשנת 1905, לאחר דיונים סוערים, התוכנית נדחתה ברוב מוחץ. מחנה הרוב, שהתנגד לתוכנית, הבהיר כי ארץ ישראל היא היעד הבלעדי של התנועה הציונית.
דחיית תוכנית אוגנדה חיזקה את ההתמקדות בציונות המעשית – כלומר, בהגברת ההתיישבות בארץ ישראל, גם ללא הכרה מדינית מיידית. בנוסף, הפרשה העמיקה את הפילוג בתנועה הציונית: חלק מהתומכים, בעיקר הציונים המערביים, התאכזבו מההחלטה, בעוד שהציונים המזרח-אירופיים ראו בה ניצחון לעקרונותיהם.
מעבר לוויכוח הפוליטי, משבר אוגנדה המחיש את הפערים הרעיוניים בתוך התנועה הציונית: בין גישה פרגמטית המבקשת פתרונות זמניים לבין גישה אידיאליסטית הדבקה בבלעדיות של ארץ ישראל. גם היום, הוויכוח על תוכנית אוגנדה מהווה דוגמה לשאלות עמוקות על פשר הציונות, אופיה ודרכיה, ומזכיר כיצד אידיאולוגיה ומציאות פוליטית עשויות להתנגש.
ראו גם: הפולמוס אודות תוכנית אוגנדה
חזרה אל: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / הלאומיות בישראל ובעמים
