המרד הגדול ברומאים (66–73 לספירה) לא היה רק מאבק אידיאולוגי ופוליטי, אלא גם עימות צבאי ממושך שדרש אסטרטגיה ולוחמה מצד שני הצדדים. המרד התאפיין במהלכים צבאיים מורכבים, מאבקים פנימיים בתוך המחנה היהודי, ושיטות לחימה חדשות מול הצבא הרומי החזק והמאורגן. ניתוח האירועים הצבאיים של המרד חושף את האתגרים שעמדו בפני היהודים ואת הדרכים שבהן ניסו להתמודד עם כוחו העצום של הצבא הרומי.
המרד הגדול היה עימות מורכב, שבו התמודדו המורדים היהודים מול אחד הצבאות החזקים בהיסטוריה (ראו המרד הגדול – סיבות ומניעים). אף שהמרד הסתיים בכישלון ובחורבן נורא, הוא סימל את רוח ההתנגדות של העם היהודי ואת נכונותו להיאבק למען חירותו. הקרבות והאסטרטגיות של המרד נותרו עדות לעוצמת הרוח האנושית, גם אל מול סיכויים קלושים.
השלבים הראשונים של המרד
המרד פרץ בשנת 66 לספירה בעקבות תקרית בבית המקדש, שבה יהודים מחו על התנהלותו של הנציב הרומי גסיוס פלורוס. האירועים הסלימו במהירות, והיהודים השתלטו על ירושלים והכריזו על מרד גלוי. השלב הראשון התאפיין בהצלחות יחסיות של המורדים, כמו הניצחון בקרב בבית חורון, שבו הובס הלגיון הרומי ה-12 בפיקוד קסטיוס גאלוס. ניצחון זה העניק למורדים רוח קרב ותחושת ביטחון.
אסטרטגיית היהודים: יתרונות ומגבלות
מנהיגי המורדים היהודים היו חסרי ניסיון בלוחמה מסודרת בהשוואה לצבא הרומי המאומן והמצויד. עם זאת, הם ניסו לנצל את היכרותם עם הטופוגרפיה של יהודה, במיוחד עם אזורים הרריים כמו הרי יהודה והגליל, כדי להטות את הכף לטובתם. הלוחמה היהודית התבססה על התקפות פתע, מארבים וגרילה, תוך שימוש בנקודות מבוצרות כבסיסי הגנה.
מנהיגי המרד המרכזיים, כמו יוחנן מגוש חלב ויוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס), ניהלו את הקרבות המרכזיים בצפון הארץ. למשל, מצודת יודפת בגליל, שבה נלחם יוסף בן מתתיהו, עמדה במשך שבועות ארוכים מול הצבא הרומי בראשותו של וספסיאנוס. המצור על יודפת והקרבות על גמלא הראו כיצד המורדים השתמשו בביצורים טבעיים ובבנויים כדי להתנגד לרומאים לאורך זמן.
עם זאת, היהודים סבלו מחוסר אחדות. מחלוקות פנימיות בין הקבוצות השונות – הקנאים, הסיקריים, והמתונים – הובילו לעימותים פנימיים ולהחלשת העמדה האסטרטגית שלהם.
אסטרטגיית הרומאים: מצור ושבירה
הצבא הרומי, בפיקודם של וספסיאנוס ובנו טיטוס, נקט גישה אסטרטגית שיטתית כדי לדכא את המרד. הרומאים התמקדו בכיבוש אזורי מפתח כמו הגליל, שהיה הבסיס הצבאי והאסטרטגי של המורדים. השימוש במצורים היה מרכזי באסטרטגיה הרומית: הם הטילו מצור על מבצרים וערים כמו יודפת, גמלא וירושלים.
טקטיקות המצור כללו בניית סוללות, שימוש במכונות מצור כמו בליסטראות ועצי איל ניגוח, וניתוק אספקת המזון והמים לערים הנצורות. הרומאים ניצלו את יתרונם הטכנולוגי והמשאבים הבלתי נדלים של האימפריה כדי לשבור את רוח ההתנגדות.
קרב ירושלים: שיא המרד
הקרב על ירושלים, שהתרחש בין השנים 70-69 לספירה, היה השיא של המאבק. הרומאים הטילו מצור ממושך על העיר, שבמהלכו פרצו קרבות פנימיים בין הקבוצות היהודיות השונות. טיטוס הוביל את הצבא הרומי בנחישות לפרוץ את חומות ירושלים, ובסופו של דבר החריב את העיר ובית המקדש השני.
מצדה: המאבק האחרון
המצור על מצדה, שהסתיים בשנת 73 לספירה, סימל את סוף המרד. המגינים היהודים, בהנהגת אלעזר בן יאיר, התבצרו על מצדה וניהלו התנגדות ממושכת, אך לבסוף נפלו תחת המצור הרומי. האירועים במצדה הפכו לסמל של עמידה יהודית עיקשת מול כוח אדיר.
