המרד הגדול, או "המלחמה היהודית-רומית הראשונה" היה הראשון מבין שלוש המרידות העיקריות של יהודי מחוז יהודה נגד האימפריה הרומית. המרד הגדול התרחש בין השנים 66 ל -73. המרד החל על רקע מתחים דתיים בין וגזרות דת על היהודים.. המרד הסתיים כאשר הלגיונות הרומיים, בפיקודו של טיטוס, צרו על ירושלים והחריבו את בית המקדש בשנת 70. המרד הגדול נמשך עד שנת 73 והסתים באסון כבד לאוכלוסיה היהודית בארץ ישראל.
מנהיגי המרד הגדול
הנהגת המרד הגדול הייתה מרוכבת ממספר דמויות שלא תמיד ידעו לשתף פעולה בניהן (ראו הויכוח בין מנהיגי היהודים על היציאה למרד). מנהיג מפורסם של המרד הגדול הוא שמעון בר-גיורא שהצליח במשך זמן רב להדוף כוחות רומיים גדולים. עוד בטרם הפך למנהיג המרד הגדול צמח בר-גיורא במרחב הכפרי-הררי ומשם לחם בהצלחה רבה (בהתחלה) כנגד הכוחות הרומיים.
דמויות נוספות של מנהיגים היו חנן בן חנן, יוסף בן-גוריון ויוסף בן-מתתיהו (שלאחר מכן הפך ליוספוס פלביוס). אלעזר בן-חנניה שהיה הכהן שהפסיק את הקורבנות והתפילות למען הקיסר בבית-המקדש. להנהגה זו הייתה גם אופוזציה מבפנים בדמות הקנאים כמו יוחנן מגוש חלב ואלעזר בן שמעון שנקטו עמדה קיצונית ובלתי פשרנית כלפי השלטון הרומי ובמידה רבה כפו את המרד. סיעה אחרת שפעלה במהלך המרד הגדול היו הסיקריים שמנהיגיהם כללו את מנחם בן יהודה, אבא סיקרא ומנהיג מצדה אלעזר בן-יאיר.
ראו גם: המרד הגדול – סיבות ותוצאות
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / ממדינה חשמונאית עצמאית לכיבוש רומי וחורבן בית המקדש
