הצהרת בלפור, שפורסמה בשנת 1917, הייתה לא רק מסמך היסטורי חשוב לתנועה הציונית, אלא גם אבן דרך משמעותית במדיניות האימפריאלית של בריטניה. בעוד שהתנועה הציונית ראתה בהצהרה תמיכה בהקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל, בריטניה עצמה פעלה מתוך אינטרסים פוליטיים ואסטרטגיים רחבים יותר, הנוגעים לשאיפותיה האימפריאליות במזרח התיכון. מאמר זה יבחן כיצד הצהרת בלפור שירתה את בריטניה כאמצעי לשליטה פוליטית ואסטרטגית באזור.
הרקע ההיסטורי: האינטרסים של בריטניה במזרח התיכון
בתחילת המאה ה-20, בריטניה הייתה אחת המעצמות הגדולות בעולם, ותחזוקת האימפריה שלה דרשה שליטה באזורים אסטרטגיים מרכזיים. המזרח התיכון, ובפרט ארץ ישראל, היה חיוני לשליטה בתעלת סואץ, שער גישה חשוב להודו ולמושבות אחרות באסיה.
מלחמת העולם הראשונה הדגישה את החשיבות של ארץ ישראל עבור בריטניה. עם התקדמות המלחמה וקריסת האימפריה העות'מאנית, בריטניה חיפשה דרכים להבטיח את שליטתה באזורים שנכבשו, ובכללם ארץ ישראל.
הצהרת בלפור ככלי פוליטי
הצהרת בלפור הייתה צעד אסטרטגי שנועד להשיג כמה מטרות פוליטיות מרכזיות:
- חיזוק התמיכה היהודית במלחמה:
ההצהרה נועדה לגייס את תמיכתן של הקהילות היהודיות באירופה ובארצות הברית לטובת מאמצי המלחמה של מדינות ההסכמה. הבריטים האמינו שתמיכת היהודים עשויה לעודד ממשלות כמו זו של ארצות הברית להגדיל את מעורבותן במלחמה. - מניעת תמיכה יהודית בגרמניה:
בריטניה חששה שיהודים עשויים לתמוך בגרמניה, במיוחד לאור גישתה הפרגמטית של גרמניה ליהודים באירופה. ההצהרה נועדה למנוע מצב שבו יהודים יחזקו את מעמדה של גרמניה בזירה הבינלאומית. - תחרות עם צרפת על השליטה באזור:
במסגרת הסכם סייקס-פיקו, בריטניה וצרפת חילקו ביניהן את המזרח התיכון לאחר מלחמת העולם הראשונה. עם זאת, בריטניה רצתה להבטיח את שליטתה המלאה בארץ ישראל. באמצעות הצהרת בלפור, היא קיוותה לבסס אחיזה פוליטית באזור ולמנוע התערבות צרפתית. - שליטה באמצעות שותפים מקומיים:
בריטניה ראתה בציונות תנועה שתוכל לשמש כשותף נאמן לשלטון הבריטי. הקמת יישוב יהודי בארץ ישראל נתפסה ככלי לשליטה אפקטיבית באזור, במיוחד לנוכח שאיפות לאומיות ערביות שהלכו והתחזקו.
הקונפליקט המקומי: יהודים וערבים
הצהרת בלפור עוררה התנגדות רבה מצד הערבים, שראו בה הפרה של זכויותיהם הלאומיות. בריטניה הבטיחה בהצהרה לשמור על זכויות העדות הלא-יהודיות בארץ ישראל, אך בפועל, ההצהרה סימנה עבור הערבים העדפה ליהודים על חשבונם.המתח שיצרה ההצהרה שירת, לפחות בטווח הקצר, את האינטרסים הבריטיים. ככל שהקונפליקט בין יהודים לערבים הלך וגבר, הוא איפשר לבריטניה לשמר את שליטתה האימפריאלית באזור בתור "גורם מתווך".
לסיכום, הצהרת בלפור הייתה כלי פוליטי ששירת את האינטרסים האימפריאליים של בריטניה, הרבה מעבר לתמיכתה הרעיונית בציונות. באמצעות ההצהרה, בריטניה חיזקה את מעמדה האסטרטגי במזרח התיכון, הבטיחה שיתוף פעולה יהודי והשתמשה בקונפליקט המקומי ככלי לשליטה. אף שהצהרת בלפור נתפסת כיום כאירוע מכונן בתולדות הציונות, חשוב לזכור שהיא נבעה בראש ובראשונה משיקולים פוליטיים ואסטרטגיים בריטיים. ההשלכות שלה – הן במונחים של הצלחת הפרויקט הציוני והן במונחים של תחילת הקונפליקט היהודי-ערבי – ממשיכות להשפיע עד ימינו.
