אהבותיה הנכזבות של אפרודיטה אלת האהבה

אפרודיטה היא אלת האהבה במיתולוגיה היוונית, אך בתור אלת האהבה היא דווקא ידעה לא מעט אכזבות וטרגדיות בחיי האהבה האישיים שלה.

ראשה של אפרודיטה

בניגוד לשאר האלות הנשים שנטו להיות חסודות ולעיתים אף נזירות בתולות, אפרודיטה בגדול חשקה בכולם וכולם חשקו בה. לא נעים לומר אבל יש יותר אלים על האולימפוס שניהלו עימה פרשייה כזו או אחרת מאשר אלים שלא. למעשה נאמר כי רק האלות הבתולות – אתנה, ארטמיס והסטיה, היו חסינות בפני קסמיה. כך איך שאפרודיטה הגיעה אל האולימפוס התחילה סערה ומאבק בין האלים על ליבה של היפייפיה. על מנת לפתור את המצב מיהר זאוס להשיא את אפרודיטה לאל המכוער מבין האלים האולימפיים, הפייסטוס הנפח הזקן והנכה. לכאורה הבעיה נפתרה, אלא שלאפרודיטה לא הייתה כוונה להשאר נאמנה ולו לדקה לבעלה המבוגר.

אפרודיטה וארס

הרומן הגדול ביותר שניהלה אפרודיטה היה ללא ספק עם ארס, אל המלחמה וההרג, קשר שמעלה שאלות רבות על הקשר שבין מין ומוות. הרומן הסוער עם ארס התנהל מאחורי גבו של הפייסטוס, אך יום אחד ראה הליוס אל השמש (הרואה הכל מלמעלה) את זוג הנאהבים בשעת מעשה ומיהר לדווח לבעל הנבגד. הפייסטוס תכנן מלכודת ותלה רשת ארד בלתי נראית מעל המיטה, רשת שנפלה על זוג האוהבים בפעם הבאה שלהם ולכדה אותם חבוקים יחד. הפייסטוס לא מיהר לשחרר אותם והזמין את כל אלי האולימפוס לראות את צמד הנואפים (כל האלים הגברים באו, הנשים נמנעו מהמחזה). הפייסטוס הסכים לשחרר את הזוג רק לאחר שפוסידון פדה אותם, אך זה ממש לא היה סיומו של הרומן שכן גם לאחר פרשה זו ילדה אפרודיטה לארס לא פחות משמונה בנים ועל הדרך ילדה גם בת לפוסידון.

אפרודיטה ואדוניס

האהבה הגדולה והטראגית ביותר של אפרודיטה היא ללא ספק אדוניס. אדוניס היה תינוק שמצאה אפרודיטה נטוש ליד עץ מור. היא לקחה את הילד הנטוש אל פרספונה וביקשה ממנו לטפל בו היטב. לאחר שנים חזרה אפרודיטה לבקר את הילד שהפך לעלם נאה, ואפרודיטה התאהבה בו על המקום. אלא שפרספונה לא הייתה מוכנה לוותר על הילד שגידלה והמחלוקת הוכרעה רק כאשר זאוס התערב והחליט שהילד יחלק את זמנו בין האלות (ונזכיר כי פרספונה בעצמה חילקה את זמנה בין בעלה האדס בשאול ואימה דמטר על פני האדמה). אך אדוניס העדיף להיות עם אפרודיטה (כי מי לא יעדיף זמן עם אלת האהבה על פני זמן בשאול?), וכשהגיעה שעתו לחזור לפרספונה הוא לא הסכים. בתגובה נשלח מהשאול (בידי האדס או פרספונה עצמה, תלוי בגרסה) חזיר בר שפגע באדוניס פצעים קשים והוא מת מדמם בזרועותיה של אפרודיטה. מדמעותיה של אפרודיטה המתערבבות בדמו של אדוניס על הקרקע צמחו כלניות.

עניין עם נסיכים

במקרה אחר חשקה אפרודיטה בנסיך טרויה בשם אנכיסס אותו ראתה רועה את עדריו ליד הר אידה. אפרודיטה מופיעה בחדרו של הנסיך בדמות בתולה יפייפיה. הנסיך חושד כי יופי כזה יכול להיות רק של אפרודיטה, אבל ה"נערה" מרגיעה אותו מחששותיו ולבסוף תשוקתו גוברת עליו והוא שוכב עימה, רק בכדי לגלות את האמת. אפרודיטה משביעה את אנכסיס לא לספר לאיש על המפגש אך הוא לא עומד בזה ורץ לספר לחבר'ה, מה שגורם לזאוס להכות בו בברק ולעוור אותו.

אנכסיס לא היה הנסיך הטרויאני היחיד שזכה לראות את אפרודיטה עירומה ולסבול כתוצאה מכך. גם פריס ישב לצד הר אידה כשלפתע התגלו לפניו שלוש אלות –הרה, אתנה ואפרודיטה – התפשטו וביקשו ממנו לקבוע מי מהן היפה ביותר (סה"כ משהו שקורה כל יום). לא רק זאת, אלא שהרה הבטיחה לו להיות האדם החזק בעולם אם יבחר בה, אתנה הבטיחה לו להיות האדם החכם בעולם ואילו אפרודיטה שיחדה אותה באהבתה של האישה היפה בעולם. פריס, איך לא, בחר באפרודיטה וזכה באהבתה של הלנה, מה שהניע את שרשרת האירועים שהובילה לחורבנה של עירו טרויה.

 

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

מלינובסקי והדת כמנגנון התמודדות

מלינובסקי רואה בדת מנגנון להתמודדות עם חוסר ודאות וחרדה. היא אינה נעלמת עם הקדמה, אלא מתאימה את עצמה לצרכים של האדם, וממשיכה לספק תחושת ביטחון ומשמעות גם בעולם המודרני.

מאמרים על מוטיבציה ופרודוקטיביות

אוסף מאמרים על מוטיבציה ופרודוקטיביות מכיוון שונים: מוטיבציה בעבודה, בחינוך, ללמידה ועוד. משפטי מוטיבציה וציטוטים ולהצלחה, מחקרים והרצאות

עוד דברים מעניינים: