בימי קדם, כאשר האלים עדיין התהלכו בין בני האדם, חי בתראקיה זמר ומשורר מחונן בשם אורפאוס. קולו הענוג וצלילי הלירה שלו היו כה מרהיבים, עד כי אפילו החיות, העצים והסלעים נעו בקסמם. אך מכל יצירותיו, השיר היפה ביותר היה שיר אהבתו לאורידיקה, הנימפה היפהפייה שכבשה את ליבו.
יום חתונתם היה נפלא ונדמה היה כי אושרם יימשך לנצח. אך לגורל היו תוכניות אחרות. בעודה רוקדת בשדה פרחים, הוכשה אורידיקה על ידי נחש ארסי. צווחתה הנואשת הדהדה בעמק, וכהרף עין נשמתה פרחה מגופה. אורפאוס, שבור לב ומיואש, מיאן להשלים עם מות אהובתו.
בצעד נועז ונואש, החליט אורפאוס לרדת אל השאול, ממלכת המתים, כדי להחזיר את אורידיקה לעולם החיים. מצויד בלירה המופלאה שלו, הוא שר בפני האדס ופרספונה, שליטי העולם התחתון. נגינתו הייתה כה מרגשת, עד כי אפילו הצללים חדלו מקינתם והאזינו בדממה. לבסוף, נכמרו רחמיהם של האלים והם הסכימו להחזיר את אורידיקה לחיים, אך בתנאי אחד: על אורפאוס להוביל אותה חזרה לעולם העליון מבלי להביט לאחור אפילו פעם אחת.
כך החל המסע המורט עצבים מהשאול אל האור. אורפאוס צעד בראש, וליבו הלם בחוזקה בציפייה לרגע בו יוכל סוף סוף לחבק את אהובתו אורידיקה. אך ככל שהתקרבו לפתח המערה המוביל לעולם החיים, החל ספק מכרסם בליבו. האם אורידיקה באמת צועדת מאחוריו? האם זו לא הייתה אשליה אכזרית של האלים?
ברגע הגורלי, כאשר כבר ראה את קרני השמש מבצבצות מבעד לפתח המערה, לא יכול היה אורפאוס להתאפק. הוא הפנה את ראשו והביט לאחור. לרגע קצרצר ראה את פניה היפות של אורידיקה, אך מיד החלה דמותה להיטשטש. "אורפאוס!" קראה בקול חלוש, ונעלמה לנצח בחשכת השאול.
מאותו יום ואילך, נדד אורפאוס בעולם כצל של עצמו, שר את שיריו העצובים על אהבה אבודה ועל הטרגדיה של הרגע שבו איבד הכל בגלל חוסר אמונה. סיפורם של אורפאוס ואורידיקה נותר כתזכורת נצחית לכוחה של האהבה, אך גם לשבריריותה אל מול גחמות הגורל.
