נקרו-פוליטיקה ונקרו-כלכלה: הכוח להחליט מי ימות (ולהרוויח מזה)

נקרו-פוליטיקה: הכוח להחליט מי חייב למות

המושג נקרו-פוליטיקה (Necropolitics), שטבע הפילוסוף הקמרוני אכילֶה מבֶּמְבֶּה, מתאר את אחד הפנים האפלים ביותר של השלטון המודרני: לא רק הכוח "להחיות" או "לכוון את החיים", כפי שתיאר מישל פוקו במושג ביופוליטיקה, אלא הכוח להפקיר למוות. מבֶּמְבֶּה טוען שבמרכז הריבונות עומדת היכולת להחליט מי יזכה להגנה ומי יישלח לשולי החיים, מי ייחשב ראוי לחיים מלאים ומי יתקיים בעולם כמעין "מת-חי" – אדם שמתקיים פיזית אך חייו נשללו ממשמעות, מביטחון ומעתיד.

בעוד שפוקו התמקד במנגנוני הפיקוח, הבריאות והחינוך שבאמצעותם המדינה "מארגנת את החיים", מבמבֶּה מבקש לחשוף את הצד המשלים – ואף הדומיננטי – של כוח זה: מדיניות שמבוססת על חשיפה למוות. זהו הסדר שבו אלימות איננה חריגה אלא חלק מובנה מהמשטר, שבו אוכלוסיות שלמות מוחזקות במצב מתמשך של סכנה, הזנחה או עוני קיצוני.

כך נוצרים מה שמבמבֶּה מכנה "עולמות מוות" – אזורים גיאוגרפיים וחברתיים שבהם החיים הפכו לשרידים של חיים. מחנות פליטים, שכונות מזוהמות, גבולות צבאיים ומתקני כליאה הם רק כמה דוגמאות. גם בדמוקרטיות ליברליות, מבמבֶּה מראה כיצד מנגנוני ביטחון, גבולות ומערכות כליאה ממשיכים להפעיל הבחנות גזעיות וכלכליות שקובעות אילו חיים שווים הגנה, ואילו חיים נחשבים "ניתנים להקרבה".

החשיבה הנקרו-פוליטית אינה רק ביקורת על מדיניות אלימה; היא הצעה לראות את הפוליטיקה עצמה כמנגנון שמחלק את הזכות לחיים. בעולם כזה, אתיקה אמיתית מתחילה לא בשאלה כיצד נחיה טוב יותר, אלא בשאלה למי בכלל ניתנת האפשרות לחיות.

נקרו-כלכלה: כשהמוות הופך למנוע של רווח

המושג נקרו-כלכלה (Necroeconomy) מתייחס לאופן שבו כלכלה מודרנית יכולה להתבסס לא על ייצור חיים, אלא על ניהול של מוות ושל סבל. יש לו שני שימושים עיקריים, שונים זה מזה – האחד כלכלי-טכני, והשני ביקורתי-פילוסופי.

במובן הראשון, "נקרו-כלכלה" נטבע על ידי הכלכלן הגאורגי לבן פפאווה כדי לתאר מגזרים מתים בכלכלות הפוסט-סובייטיות: תעשיות מיושנות וחברות חסרות תוחלת שממשיכות להתקיים בזכות סובסידיות ממשלתיות. במובן זה, מדובר בכלכלה שמסרבת למות – מערכות שנשמרות בחיים מלאכותיים ומונעות התחדשות אמיתית.

אך במובן העמוק והביקורתי יותר, נקרו-כלכלה היא כלכלה של מוות: מערך כלכלי שבו חוסר שוויון, אלימות וסבל אינם תופעות לוואי – אלא חלק מתנאי הפעולה של המערכת. זהו הסדר שבו תעשיות שלמות נשענות על ניצול קיצוני, על חשיפה לסכנה, או על הפיכת גופות וריסוק חיים לרווחים.

כך, לדוגמה, כלכלת המלחמה, תעשיות הנשק, ההפקה האכזרית של משאבים במדינות מתפתחות, או השוק הפרטי של בתי הכלא ומחנות המעצר – כולם דוגמאות לנקרו-כלכלה במובנה הביקורתי. החוקרת המקסיקנית סיאק ולנסיה מכנה זאת "קפיטליזם עקוב מדם" – מצב שבו האלימות עצמה הופכת לסחורה, למנגנון שמניע את גלגלי הרווח.

במובן זה, הנקרו-כלכלה היא הצד הכלכלי של הנקרו-פוליטיקה: אם הנקרו-פוליטיקה קובעת מי ייחשף למוות, הרי שהנקרו-כלכלה הופכת את אותו מוות – ואת חוסר השוויון שמייצר אותו – למקור של צמיחה.

הבנה זו מחייבת אותנו לחשוב מחדש על אחריות מוסרית וכלכלית בעולם הגלובלי. היא קוראת לנו לראות שכלכלה שאינה מבוססת על צדק, שמפיקה רווחים מתוך פגיעה במי שאין להם קול, איננה כישלון מוסרי מקרי — היא עצמה צורת מוות ממוסדת.