איך הופכים למי שאנחנו רוצים להיות – על שאיפה כפילוסופיה של שינוי עצמי

לא בחרתי בזה – אבל עכשיו אני רוצה

אנחנו רגילים לחשוב על שינוי עצמי במונחים של החלטה: להתחתן, להתגייר, להתחיל ללמוד כינור בגיל 35. אבל מה אם השינוי המשמעותי באמת – זה שמשנה אותנו מבפנים – לא נולד מבחירה אלא משאיפה? ומה אם שאיפה, בניגוד למה שנדמה, אינה רק רצון חזק אלא תהליך איטי, עדין, מורכב, של למידה?

הפילוסופית אגנס קלארד (Agnes Callard), בספרה המקורי Aspiration: The Agency of Becoming (2018), מציעה תיאוריה פורצת דרך של שינוי עצמי, ומחדדת: האדם לא רק בוחר מטרות מתוך סל נתון, אלא לעיתים לומד לרצות משהו שלא רצה קודם. וכך הוא הופך לאדם אחר – מבפנים.

הרצון ללמוד לרצות

קחו דוגמה פשוטה: ילד שלומד לאהוב מוזיקה קלאסית. בתחילה, הוא לא מבין את המשיכה של אחרים אליה. היא משעממת, זרה. אבל משהו – אולי דמות השראה, אולי תחושת עומק – מושך אותו להישאר בסביבה. הוא מתחיל להאזין, לקרוא, לנסות להבין. הוא עדיין לא אוהב, אבל הוא כבר רוצה לאהוב.

זהו, על פי קלארד, רגע השאיפה האמיתי: לא רצון ברור אלא מצב ביניים – בין אי-ידיעה לידיעה, בין היות למה שנהיה. האדם שואף להפוך למישהו שיאהב את הדבר הזה. הוא לומד את הרצון, וכך משתנה.

לא החלטה – תהליך

התפיסה של קלארד מאתגרת את הדיכוטומיה הקלאסית בין פעולה תבונית (רציונלית) לבין אינטואיציה, בין החלטה לבין תשוקה. במקום זה היא מציעה מודל דינמי שבו סובייקטיביות עצמה היא תהליך של היווצרות. אנחנו לא מגיעים עם "מפה" של ערכים ורצונות, אלא בונים אותה תוך כדי תנועה, דרך ניסיון, חיקוי, ניסוי וטעייה.

במובן הזה, השאיפה היא גם סוג של חירות. לא חירות של בחירה חופשית במובן הפשוט, אלא חירות עמוקה יותר – היכולת להיפתח אל אפשרות אחרת של עצמי.

שינוי זהות בלי לשבור את הזהות

שאיפה, לפי קלארד, היא תהליך שימור זהות בתוך שינוי זהות. האדם לא מתפרק כדי לבנות את עצמו מחדש, אלא גדל לתוך מישהו אחר, תוך שמירה על קשר עם מי שהיה. זהו לא זינוק קיומי נוסח קירקגור, אלא טיפוס איטי במעלה הר.

וכאן טמונה ההבחנה המבריקה של קלארד: לא כל שינוי הוא שאיפה. אם החלטת ללמוד רפואה כי זה משתלם – זו לא שאיפה, זו תועלתנות. אבל אם אתה לומד רפואה מתוך רצון להיות מסוג האדם שאכפת לו מסבל אנושי – אתה שואף. אתה לא רק משנה את מה שאתה עושה – אתה משנה את מה שחשוב לך.

מי אתה רוצה לרצות להיות?

התרומה של קלארד לפילוסופיה העכשווית חורגת מהמובן הצר של "תיאוריה של סוכנות". היא נוגעת בלב שאלת העצמיות: איך אדם יכול להשתנות באמת מבלי לאבד את עצמו? ואיך נולדים חיים שיש בהם עומק? בעידן שבו אנחנו מופצצים בגרסאות משופרות של "עצמך האותנטי", הגישה של קלארד מציעה קרקע צנועה ועמוקה יותר: אל תשאל מה אתה רוצה – תשאל מה אתה רוצה לרצות. כי אולי, רק כשאנחנו לומדים לאהוב את מה שלא היינו מסוגלים לאהוב קודם – אנחנו באמת משתנים. ולשם, באמת, שווה לשאוף.