הפרדוקס של האוטונומיה
עבור תיאודור אדורנו, מן ההוגים המרכזיים של המאה ה־20, הכוח של האמנות טמון באוטונומיה שלה. ממבט ראשון זה נשמע כמעט סתירה: אם האמנות אוטונומית, מנותקת מהפוליטיקה, הכלכלה והחיים היומיומיים – כיצד היא יכולה לדבר אל החברה? האם היצירה אינה אטומה בתוך עולמה, אדישה לסבל ולמאבקים של בני האדם?
תשובתו של אדורנו טמונה בפרדוקס: דווקא משום שאמנות אמיתית מסרבת להפוך לכלי – בין אם לתעמולה, חינוך מוסרי או הצלחה מסחרית – היא יכולה לחשוף אמיתות שהשפה הישירה אינה מסוגלת לבטא. המרחק שהיא שומרת מן החברה הוא מקור כוחה הביקורתי.
הצורה כהתנגדות
עבור אדורנו, התוכן האמיתי של יצירה אינו ב״מסר״ שלה אלא בצורה: בדרך שבה היא מארגנת צלילים, צבעים, מילים או צורות. כאשר הצורה מסרבת לצריכה קלה, כאשר היא מפריעה להרגלים שלנו או שוברת דפוסים מוכרים – היא מתנגדת ללוגיקה של הסחורות השולטת בחיי היומיום.
כך למשל, המוזיקה האטונלית של ארנולד שנברג. רבים ראו בה צורמת ובלתי ניתנת להאזנה. אך אדורנו ראה בה שיקוף נאמן לשסעים של החברה המודרנית. היא כפתה על המאזינים להתמודד עם מתחים במקום להרגיע אותם בהרמוניה צפויה. במובן זה, המוזיקה של שנברג גילמה התנגדות: היא סירבה להציע נחמה כוזבת בעולם פגום.
ביקורת חברתית דרך האוטונומיה
אוטונומיה של אמנות איננה ניתוק מההיסטוריה. להפך – כל יצירה אוטונומית משקפת, גם אם בעקיפין, את תנאי זמנה. רומן של קפקא, מחזה של בקט או ציור של קנדינסקי אינם מתארים בעיות חברתיות באופן עיתונאי, אך העולמות המוזרים, העלילות השבורות והצורות המופשטות שלהם נקראים כסימפטומים של ניכור, בירוקרטיה ופירוק במציאות המודרנית.
אדורנו טען שהאמנות "מדברת" חברתית דווקא בכך שאינה נאום ישיר. היא שומרת על מרחק ביקורתי, מסרבת להיבלע במכונת הפרסום והאידאולוגיה. עמדת הסירוב הזו היא מקור כוחה הפוליטי.
אוטונומיה מול תעשיית התרבות
כדי להבין את עמדתו, חשוב להשוות את האמנות האוטונומית למה שאדורנו ומקס הורקהיימר כינו "תעשיית התרבות" (או "חרושת התרבות"). עבורם, הבידור ההמוני – סרטי הוליווד, להיטי רדיו, מגזינים נוצצים – לא היה ניטרלי, אלא מנגנון של הסחת דעת המונית. הוא חיזק קונפורמיות, מכר רגשות ארוזים מראש והשקיט את הקהל. מול זאת, סירובה של האמנות האוטונומית "לשחק את המשחק" הפך לאקט רדיקלי.
נכון, ההבחנה החדה של אדורנו בין "אמנות גבוהה" ל"תרבות פופולרית" זכתה לביקורת רבה, במיוחד בעידן שבו הגבולות מיטשטשים. ובכל זאת, תובנתו נותרה רלוונטית: כשהאמנות קלה מדי לעיכול ומאשרת את מה שכבר ידוע לנו, היא מסתכנת בהפיכה לקישוט בלבד. כאשר היא מאתגרת אותנו – בקושי, בניכור או בעמימות – היא מתנגדת.
למה זה עדיין חשוב
בעידן של אלגוריתמים שמעצבים את טעמנו ושטף אינסופי של תוכן שנועד ללכוד את תשומת ליבנו, הגנתו של אדורנו על האוטונומיה רלוונטית מאי פעם. אמנות שמתעקשת לפעול לפי היגיון פנימי – בקולנוע ניסיוני, בשירה פורצת גבולות או באמנות דיגיטלית רדיקלית – מזכירה לנו שלא הכול חייב להיות מותאם ל״קליקים״ ולמכירות.
אמנות אוטונומית איננה אומרת לנו מה לחשוב. היא יוצרת מרחבים שבהם החשיבה עצמה יכולה להתרחש אחרת. היא חותכת את קצב הצריכה ופותחת מקום להרהור, לאי־נוחות ואולי גם לשינוי.
טענתו של אדורנו כי האמנות חייבת להיות אוטונומית כדי להיות ביקורתית איננה קריאה להתבדלות או לאליטיזם. זוהי ההכרה שרק כאשר היא מסרבת להיות "שימושית" במובן השגרתי, האמנות נעשית שימושית במובן עמוק יותר: כמראה לסתירות של החברה וכניצוץ של חירות אנושית.
