כשסוקרטס עמד מול חבר המושבעים באתונה, ב־399 לפנה"ס, הוא לא ניסה להתחנף או להתנצל. להפך – הוא השתמש במשפטו כהזדמנות להבהיר את עמדתו הפילוסופית. אחת האמירות הזכורות ביותר שלו נשמעת פרדוקסלית: "אני יודע דבר אחד – שאינני יודע דבר."
איך יכול אדם שמודה בבורותו להיחשב החכם מכולם? התשובה הסוקרטית חורגת מהגיון פשוט – ומובילה אל לב הפילוסופיה עצמה.
חידת האורקל: מדוע סוקרטס החכם באדם?
s
הכל התחיל, כך מספר סוקרטס בנאום ההגנה שלו (האפּולוגיה של אפלטון), כאשר חברו שאל את האורקל מדלפוי אם קיים אדם חכם מסוקרטס – והתשובה הייתה שלילית. סוקרטס הופתע. הרי הוא חשב שהוא לא יודע הרבה, ובוודאי לא ראוי לתואר "החכם באדם".
וכך החל מסעו: הוא ניגש אל מדינאים, משוררים, אמנים, סופיסטים – כל מי שנחשב לבעל דעת. הוא שאל, הקשה, בירר. ומה גילה? שהם אולי בטוחים בעצמם, אך אינם יודעים להסביר או להצדיק את טענותיהם. הם חושבים שהם יודעים – וזה בדיוק מה שהופך אותם לפחות חכמים ממנו.
לדעת שאינך יודע: לא סתם ענווה – אלא הבנה עמוקה של תודעה
כאשר סוקרטס אומר שהוא "יודע שאינו יודע", הוא אינו מתכוון שהוא בור לחלוטין. הוא מכיר בכך שכל ידע אנושי חלקי, תלוי הקשר, טעון בירור מתמיד. הוא אינו טוען שאין אמת – אלא שאין לאדם תבונה שלמה, מוּשלמת. החכמה האמיתית, לפי סוקרטס, אינה להחזיק באמיתות מוחלטות – אלא להיות במערכת יחסים כנה עם הגבולות של הידיעה.
זו אינה ענווה של נזיר שמוותר על העולם, אלא ענווה של חוקר שנמצא כל חייו על סף גילוי – ומעדיף את הסף על פני אשליית הידיעה.
סוקרטס ראה סביבו אנשים שמדברים על צדק, אמת, אהבה ומוסר – אך כשנשאלו "מהו צדק?", "מהי אהבה?" – נותרו ללא תשובה קוהרנטית. מבחינתו, הבעיה הגדולה אינה חוסר הידיעה – אלא היומרה לדעת. מי שחושב שהוא כבר יודע, מפסיק לשאול. ומי שמפסיק לשאול – חדל לחשוב. שאיפתו הייתה, כמו במשל המפורסם, להוציא את בני אתונה מהמערה.
זו הסיבה שסוקרטס אינו רק הוגה – אלא דמות אתית. הוא בחר לחיות חיי בירור מתמיד, להקדיש את עצמו לשאלות במקום לתשובות. והוא שילם על כך את המחיר הגבוה ביותר. סוקרטס נחשב לחכם לא כי ידע הכל – אלא כי העז להכיר במה שאינו יודע. בעידן של ביטחון מזויף וידע מהיר, ייתכן שדווקא הידיעה הזו – הידיעה שאיננו יודעים – היא הדבר הדחוף ביותר ללמוד מחדש.
