כשאנחנו שומעים את המילה "גלובליזציה", רובנו חושבים על אמזון, נאט"ו או סיבוב ההופעות העולמי של טיילור סוויפט. במילים אחרות – כוח שמגיע מלמעלה: הסכמי סחר, בריתות צבאיות, תכנים ויראליים. אבל מתחת לגלוי הזה, פועלת תנועה אחרת, יומיומית, אינטימית ובלתי ממוסדת – גלובליזציה מלמטה.
המושג נולד בקרב חוקרים ופעילים מהדרום הגלובלי, כדי לתאר את הדרכים שבהן אנשים פשוטים מתמודדים עם מבני הכוח של הגלובליזציה ואף מתמרנים בתוכם. זו הגלובליזציה של מוכרי הרחוב בלאגוס, שמסתגלים לשינויים בשער המטבע בעקבות מדיניות קרן המטבע; של מהגרי עבודה בפריז, שבונים כלכלה תת־קרקעית ורשתות תמיכה הדדית; ושל קהילות ילידיות באמזונס, שמשתמשות בטלפונים חכמים ובנתוני לוויין כדי להגן על אדמותיהן מפני חברות הכרייה הבינלאומיות. זו הגלובליזציה בלי הגלובוס – מקומית, אנושית, מלמטה למעלה.
התשתית של האלתור
בעוד הגלובליזציה "מלמעלה" נשענת על בנקים, פלטפורמות טכנולוגיות והסכמים בין מדינות – הגלובליזציה מלמטה מונעת מאנשים, מקשרים חברתיים, ממעגלי אמון ומהיכולת לאלתר. התשתיות שלה אינן מורכבות משרתים וכבלים, אלא מחריצות, משפחתיות, וקבוצות וואטסאפ. היא ניכרת בכלכלה של כספי העברה – אותם עובדים ששולחים משכורות לבית ומחזיקים על גבם כפרים שלמים. היא ניכרת באופנה הדיאספורית שמערבבת בין מסורת לפופ. היא נוכחת בעיירות גבול שבהן אנשים חיים חיים חוצי־מדינות בלי דרכון. החוקרת איוה אונג כינתה זאת “אזרחות גמישה” – יכולת לנוע ולהסתגל בתוך מערכת שסוגרת עליך.
תופעות אלה נעלמות מעיני הכלכלנים, אבל בולטות מאוד למי שחי אותן. הן יוצרות, כפי שאמרה הסוציולוגית ססקיה סאסן, "גאוגרפיות נגדיות של הגלובליזציה" – מרחבים שבהם מודרים וחלשים יוצרים קשרים גלובליים לא למרות ההדרה, אלא דווקא בגללה.
אסור לרומנטיזציה להשתלט כאן: הגלובליזציה מלמטה נולדת מצורך, לא מבחירה. היא תוצר של אלימות מבנית – של צנע, עקירה, שינויי אקלים. אך היא גם מרחב של התנגדות. היא מוכיחה שגם בתוך מערכות דכאניות, בני אדם מוצאים דרכים ליצור סולידריות, עצמאות ומשמעות. הזאפאטיסטים במקסיקו, שהכריזו על אזורי אוטונומיה ב־1994 בתגובה ל־NAFTA; רשתות גלובליות של תנועות אקלים שמובלות על ידי צעירים, חקלאים וקהילות ילידיות – אלו אינם רק ביטויי מחאה, אלא ניסיונות לשרטט חזון אחר של גלובלי.
לחשוב מחדש על ה"גלובלי"
מה יקרה אם נתחיל לקחת ברצינות את הרעיון של גלובליזציה מלמטה – לא רק כדרך הישרדות, אלא כדרך לראות את העולם?
זה אומר להתחיל מהשוליים ולא מהמרכזים. להכיר בכך שהמודרניות איננה מונופול מערבי, שהרשתות האנושיות אינן עוברות כולן דרך סיליקון ואלי, ושכוח עולמי איננו רק עניין של קנה מידה, אלא גם של אינטימיות – של רשתות תמיכה הדדית, שיחות מוצפנות של גולים, ואמנות ההישרדות היומיומית.
בעידן שבו הגלובליזציה מלמעלה מתפוררת תחת משקל סתירותיה- מלחמות, מגפות, משבר אקלים — אולי הגיע הזמן להסיט את המבט כלפי מטה. לא מתוך רחמים, אלא מתוך רצון ללמוד. כי ייתכן שהעתיד לא יגיע מכנסי ה־G7 או ממעבדות הבינה המלאכותית. אולי הוא כבר נבנה עכשיו – בשקט — בתוך מכולות משלוח, קבוצות וואטסאפ ומחנות מחאה. מלמטה.
