סלבוי ז'יז'ק מציע קריאה יוצאת דופן של הנצרות, שלדבריו אינה מנוגדת לאתאיזם אלא מהווה את התנאי להופעתו. בספריו The Puppet and the Dwarf ו-The Monstrosity of Christ, הוא מציג את הרעיון שהנצרות, יותר מכל דת אחרת, פותחת את הפתח לאתאיזם משום שהיא מכילה בתוכה יסוד של ויתור על האל עצמו.
בעוד שהתפיסה המסורתית רואה באתאיזם שלילת האמונה הדתית, ז'יז'ק טוען שהאתאיזם ה"אמיתי" אינו סתם הכחשה של קיומו של אלוהים, אלא מצב קיומי שאליו הנצרות עצמה מובילה, כאשר היא מביאה את רעיון האלוהות אל סופו ההגיוני.
מות האלוהים בנצרות: לקיחת החורבן עד הסוף
ז'יז'ק מסתמך על פרידריך ניטשה, שהכריז על "מות האלוהים" וטען כי משמעות הדבר אינה רק חוסר אמונה דתית, אלא קריסה של המבנים האידיאולוגיים שעליהם נשענה התרבות המערבית. אולם, בניגוד לפרשנויות הרגילות של ניטשה, ז'יז'ק טוען שהנצרות עצמה היא זו ש"הורגת" את האל, בכך שהיא מביאה את רעיון ההתגלות האלוהית לקיצוניותו: האל עצמו חווה חורבן, נטישה וספק.
שיאו של הרעיון הזה מופיע אצל ז'יז'ק בפרשנותו לקריאת הייאוש של ישו על הצלב: "אלי, אלי, למה עזבתני?" (מתי כ"ז 46). עבור ז'יז'ק, רגע זה אינו רק ביטוי של סבל אישי, אלא של קרע אונטולוגי שבו אפילו האל עצמו מתנסה בנטישת עצמו. ברגע זה, האל אינו עוד ישות מטאפיזית הנשארת מחוץ להיסטוריה, אלא הוא מתפרק מתוך עצמו.
הנצרות כהתפרקות הרעיון הדתי
הנקודה הרדיקלית אצל ז'יז'ק היא שהנצרות היא הדת היחידה שבה האלוהי לא רק מתגלה בתוך העולם, אלא בסופו של דבר גם נעלם ממנו לחלוטין. בניגוד לדתות אחרות, שבהן האל נותר מחוץ להיסטוריה או מעליה, בנצרות האל מתגשם באדם – ולאחר מכן, האדם נותר לבדו.
באופן זה, הנצרות אינה מובילה חזרה לאמונה מטאפיזית, אלא דווקא לנקודת אפס שבה האדם ניצב בפני הריק הקיומי. היא אינה רק מעבר מדתיות לאתאיזם, אלא מצב שבו הדת עצמה חושפת את הריקות שלה, ומאפשרת צורה חדשה של אתאיזם – אתאיזם של אחריות קיומית, שבו האדם אינו תלוי בכוח עליון חיצוני.
אהבה נוצרית מול החוק היהודי
ז'יז'ק גם מרבה להשוות בין הנצרות ליהדות כדי להדגיש את ההיבט האתי של רעיונותיו. לדבריו, היהדות מתמקדת בחוק האלוהי ובקיום המצוות, בעוד שהנצרות מציעה מעבר מן החוק לאהבה ולחסד. כאשר פאולוס טוען ש"אין צדק מחוץ לחסד", הוא מציע דרך החורגת מן החוק הקיים ומובילה למערכת יחסים ישירה בין האדם לבין עצמו.
אצל ז'יז'ק, המהלך הזה מוביל לשחרור מוחלט לא רק מהחוק הדתי, אלא מכל מבנה אידיאולוגי שמעצב את המציאות האנושית. זוהי דחיית כל סמכות חיצונית, כולל האל עצמו, לטובת מפגש בלתי אמצעי עם האמת האנושית.
הנצרות כמקור לרדיקליות פוליטית
בהתאם לקריאתו המרקסיסטית של ז'יז'ק, הנצרות, כשהיא נקראת באופן רדיקלי, אינה דת שמרנית אלא אידיאולוגיה חתרנית שמערערת על הסדר החברתי. דמותו של ישו, למשל, מוצגת לעיתים קרובות כהתגלמות של אנטי-ממסדיות, אשר הופכת את הסדר החברתי על פניו ומאתגרת את הכוח הדתי והפוליטי.
לכן, ז'יז'ק רואה במורשת הנוצרית קרקע פוטנציאלית לחשיבה שמאלית-רדיקלית. הנצרות, בהצגתה את העולם כהיסטוריה של שבר, חורבן וגאולה אפשרית, מספקת מודל לפעולה פוליטית שמבוססת על שינוי מהותי של הסדר הקיים.
ז'יז'ק מציע גישה פרובוקטיבית שבה הנצרות היא למעשה הטרגדיה של הדת עצמה – היא מביאה את רעיון האלוהות לקיצוניותו עד לנקודה שבה האדם נותן לעצמו רשות להשתחרר ממנה. ברגע שבו האל עצמו מתפורר, האדם נשאר לבדו מול הריק הקיומי, ועליו ליצור מחדש את המשמעות עבור עצמו.
