כשאני נכנס לחנות כדי לקנות דבר מה, אני יכול להתייחס אל המוכר כאמצעי להשגת אותו דבר שאני צריך או אפילו בתור משהו שעומד בדרך שלי אל אותו דבר שאני רוצה. אפשרות אחרת היא להביט באדם שמולי ולראות בו מכלול חיים שלם, תחושות ורצונות, חלומות ופחדים, עבר ועתיד, לזהות בו משהו שמשותף לשנינו רק מעצם העבודה ששנינו בני אדם ואולי גם לומר משהו או לעשות מחווה כלשהי שמכירים בכך שהוא אדם במלוא מובן המילה ולא רק מישהו שלוקח ממני כסף על משהו שאני רוצה.
בעבור הפילוסוף היהודי מרטין בובר האדם הוא לעולם לא משהו שעומד בפני עצמו, אלא תמיד משהו שמקיים דיאלוג עם הסביבה שלו ונוצר מתוך מערכת היחסים הזו. "להיות" במבחינת בובר הוא תמיד להיות ביחס למשהו או מישהו אחר, או כמו שכתב המשורר ג'ון דאן, "אף אדם אינו אי". שאלת היחסים עם העולם שסביבנו היא מבחינת בובר למעשה השאלה של משמעות הקיום שלנו.
אז אילו סוגים של מערכות יחסים אנחנו מקיימים עם העולם שלנו? בובר מציע שני סוגים. סוג אחד הוא מה שבובר מכנה יחסי "אני-זה" (או בתרגומים מסוימים: "אני-הלז"), זו מערכת יחסים תועלתנית הרואה באחר, בין אם זה אדם או חפץ, כאמצעי להשגת מטרה אחרת כלשהי. מערכת יחסים אחרת היא מערכת יחסים של "אני-אתה" שבה אני באמת פוגש את האדם האחר והמפגש הופך לתכלית בפני עצמו. לפי בובר, לפגוש את מלוא האנושיות שבאדם האחר זה גם לפגוש את מלוא האנושיות שבעצמנו, לאהוב את האחר זה גם לאהוב את עצמי. בובר עוד טוען כי יחסי ה"אני אתה" הם דבר המוביל לא רק לחיים מוסריים יותר אלא גם למפגש עם "האחר הנצחי", כלומר אלוהים.
בובר לא טוען כי צריך להמנע לחלוטין מיחסי "אני-זה" עם בני אדם או חפצים, כי לפעמים זה בלתי נמנע. הוא רק רוצה להסב את תשומת ליבנו לעליונות והעדיפות של מערכת היחסים של "אני אתה" ולקונן על כך שבחברה המודרנית כמעט ושכחנו איך לעשות את זה.
זכרו את זה בפעם הבאה שאתם מחכים לעודף שלכם.
